בדיוק יצאתי מביתי, היה עוד בוקר, ילדים שרצו ברחובות, גועל
נפש ממש!. אני לא זוכרת ממתי אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני
שונאת ילדים!. תמיד רצים לידי בחוסר נימוס כזה, לא אומרים לי
שלום, פשוט רצים להם, שמחים ועליזים כאילו נגמרו כל בעיותיהם,
בורים הם. הזמן היחיד שאני לא רואה שהם צוחקים זה כשאני לוקחת
את הילדים שלי לבית הספר. יצאתי מביתי כמו כל בוקר, עם המיטה
בה שכבו ילדיי, התקדמתי על המדרכה עד למעבר החצייה, בו לא
רציתי לעבור. בשתי קצוות המעבר עמדו ילדים לבושים צהוב, עם
מקלות מאיימים. פחדתי לעבור, שמה אם יכשילו אותי במקלם ואמעד
בכביש ואדרס, הרי מסוכן עד מאוד הדבר. אז נעצרתי לפני המעבר
והוצאתי את ילדיי ממיטתם על המדרכה, אחד אחרי השני, את כל
ילדיי, שילכו לבית הספר, זה לא רחוק אחרי מעבר החצייה. "סליחה
שאני לא יכולה ללוות אתכם בשאר הדרך. היזהרו מהם!" אמרתי. והנה
ילדה לבושה צהוב מסתכלת עלי באופן המום, פשוט בוהה בי... "מה
את מסתכלת עלי?!' מה מוזר לך כל כך?", צעקתי עליה. הרי זה לא
מנומס לבהות כך באדם. היא המשיכה לבהות, רק לקחה צעד אחורה
מבלי להזיז את מבטה, אפילו שכחה שצעד נוסף היה מביא אותה אל
תוך הכביש. חברתה באה לעזרתה, כנראה גם היא הייתה מעוניינת
להרע לי, אבל אינני מפחדת מהן, אני לא אשפיל את עצמי ואברח ליד
הילדים שלי. הילדה הלבושה צהוב שזה עתה באה לעזרתה של הילדה
הבוהה בי עדיין, משכה את חברתה בידה: "זה לא יפה, בואי."
- "למה היא מסדרת בדלי סיגריות על המדרכה?", חזרה ואמרה לה
חברתה: "זה לא יפה, בואי."
על מה הן מדברות, אין לי מושג, שייקח אותם האל! כל כך התרגזתי
עליהן עד שזה הגיע לכך שפרצו ממני הדמעות, בכיתי נורא וצעקתי
בקולי קולות- "ילדים ארורים שכמותכם, לכו מפה! תעזבו אותי! למה
אתם לא נותנים לילדים שלי לעבור?, למה?"