ניסיתי להסביר לרונית מה עובר עלי ואיפה אני נמצא ופתאום זה
נראה כל כך ברור. הסברתי לה איך פתאום מצאנו את עצמנו, שני
אנשים עם ציניות אמיתית לגבי החיים, מול תחושה וידיעה שלא
יכולנו להתכחש אליהן - שיש טוב אמיתי. שיש את, "הדבר האמיתי".
תחושה וידיעה שטרפו את כל הקלפים שלנו. את שלך - שמה שיש לך
הוא טוב; ואת שלי - שאין טוב בכלל.
ולאן אנחנו יכולים להמשיך לכאן. שברור שאם לא היינו נשואים כבר
היינו ביחד עכשיו. אבל.
והשאלות שלפנינו. אולי אנחנו בכלל טועים? אולי רק נדמה לנו?
אבל הרי אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים ומרגישים. וזה חזק. וזה
עמוק מבפנים. וזה אמיתי. אפילו זה לא ילך ביני ובינך (בעיקר
בגלל הנסיבות) - לא נוכל לחזור ולא להאמין ולדעת שיש טוב
אמיתי. לא נוכל לחזור למערכת יחסים שכל מה מציעה זה ציור של צל
של הדבר האמיתי. והרי אין לנו ספק לגבינו. אין ספק שיהיו
קשיים, אין ספק שיהיו חיכוכים, אין ספק שיהיו מריבות, דמעות,
כעסים ועצבים - כי זו מערכת יחסים. אבל גם יהיה חיבור אמיתי.
ותהיה גדילה והתפתחות. ויהיה סיפוק. ויהיה טוב.
אבל אנחנו נשואים. ואולי אפשר להגיע לכל זה, עכשיו כשאנחנו
יודעים ומאמינים, גם עם בן הזוג הנוכחי?! אבל אנחנו כבר לא
רוצים. אפילו לא לנסות. כי לבן הזוג כבר יש טעם של אכזבה, של
רמאות עצמית, של יאוש.ואנחנו רוצים ללכת למקום של הטעם האמיתי,
של הטעם הטוב. איפה שמרגישים את התקווה. אנחנו רוצים להתחיל
משהו מחדש.
אבל בשביל להתחיל חדש צריך לזרוק את הישן. לזרוק זיכרונות.
לזרוק חלומות משותפים. להחליף עתיד בעתיד. להחליף בטחון
בפנטזיה. להכאיב הכי חזק שאפשר להכי קרובים שיש. להכאיב
לעצמנו. להתבלבל. ותוך כדי כל הבלגאן המתיש הזה - להתמודד מול
הפחדים הכי גדולים. לפחד להיות לבד, לפחד שלא יהיו לך אף פעם
ילדי, לפחד מה יהיה עם הילדה שלי, מה יהיה על רונית ואיתי, מה
יהיה עלינו אם אנחנו טועים - איך נחיה אחרי זה עם עצמנו.
והקשיים. הקשיים שבהתמודדות עם עצמנו. עם איתי ורונית. עם
פיצי. עם אחותך. עם אמא שלי. עם כל העולם. מול כל האנשים
החכמים (או שחושבים שהם חכמים) שמשוכנעים שאנחנו כל כך טועים.
מול כל האנשים שלהם אנחנו כל כך יקרים - שמנסים להציל לנו את
החיים.
וזה מתיש. ונמאס לנו. נמאס מהקשיים. נמאס מהפחדים. נמאס
מהלחצים והלוחצים. נמאס מהתנודות (תנודות? סופות! סערות!)
אפילו ממש נמאס מהחיים.
אבל אפילו אני יודע שמותשות היא לא פתרון. שלברוח היא לא
אפשרות. שחייבים להחליט. כי להתעלם אי אפשר. לא נוכל שוב
להסתתר, להתחבא ולשחק בכאילו. זה רק יגדל ויטרוף את כולנו.
להחלטה הזו נצטרך לתת דין וחשבון כל החיים. בכל התחומים
והמובנים.