מוקדש לכלב שלי, חבר אמת וגיבור-על במסווה

כיביתי את המנוע וירדתי מהאופנוע. השעה הייתה 15:20 ומכרתי
למורה שלי לוקש על מוות במשפחה כדי להגיע בזמן לפרק של
"חברים". בקושי ישנתי באותו לילה, נשארתי ער שעות וחשבתי עליה
ואיך שהיא ורק היא עושה את שיעור מתמטיקה לחצי נסבל. בישלתי
משהו קטן והתיישבתי לראות "חברים". אחרי כן נשכבתי אחורה ונתתי
לעיניים שלי לנוח קצת. 9 שעות בבי"ס מתוכן 2 מתמטיקה, 2 פיסיקה
ו 2 תנ"ך זה לא משהו שאפשר לעכל בלי 2 דקות של מנוחה.

יצאתי למרפסת לתפוס קצת שלווה ואוויר צח, להסתכל על הנוף ועל
הגינה המושקעת שלנו שהכלב שלי כל כך אהב להרוס. וכמובן הוא ישב
שם, באמצע השיח ההוא שאת שמו אני לא יודע אבל הוא בפירוש אחד
האהובים על הורי. "אז מה שלומך היום?" אמרתי לו. "כרגיל? אין
הרבה שינוי היום אה? השמש זורחת, הציפורים מצייצות ואין
דאגות". הוא שתק, ורק הסתכל עלי במבט הדבילי הרגיל שלו ואני
כמובן ידעתי שכל שאיפותיו בחיים מסתכמות בליטופים, מאכלים
וזיונים ושבעצם, אלה גם שאיפותיי.

נרגעתי לאחור ונתתי לקרני השמש לחמם אותי קלות. הכלבה של השכנה
התחילה לנבוח בעצבנות ויכולתי לשמוע אותה מזנקת מצד לצד, מותחת
את השרשת שלה עד הקצה. במהרה הצטרפו כל כלבי השכונה והכל הפך
למהומת אלוהים. "נובחים בין 2 ל 4" סיננתי לעצמי. "אפשר לחשוב
שהם לא יודעים לקרוא שלטים". הסתלכתי על הכלב שלי ובמבט משועשע
שאלתי אותו "על מה מדברים? אהה??". "פוליטיקה" הוא הסתכל עלי
במבט מרוכז, קולו רציני ונוקשה. "מה אמרת????" זינקתי מהכסא
כאחוז אימה. "פוליטיקה. המצב בארה"ב, ההשפעות על ישראל, אתה
יודע" הוא הוסיף. "נושי הפינצ'רית היא הכלבה היחידה שמחזיקים
אותה בתוך הבית, אז כשהטלויזיה לא תפוסה היא מעבירה ל CNN
ואח"כ מדווחת לכולנו". "אבל ממתי כלבים מדברים?!" צעקתי עליו,
מבולבל ומפוחד. "מ'זתומרת?" הוא השתומם. "מאז ומתמיד. פשוט נוח
לנו לא לדבר עם בני אדם כי ברור שאם הייתה תקשורת נקייה בנינו
ישר היו מעבידים אותנו בפרך, כמו כלבים, בלי בושה ובלי תנאים
סוציאליים או ביטוח שיניים". כאילו להדגיש את הנקודה הוא חשף
ניב רקוב. "אז מה פתאום החלטת לגלות לי עכשיו??" הסתקרנתי.
"שמע, תנאי המחיה שלי אומנם בסדר, אבל יכול להיות יותר טוב. אז
אני מציע שזריז תקפוץ לאטליז ותביא לי איזה כתף טלה לפני שאני
מתקשר לאבא ומספר לו איפה אתה מחביא בחדר את הגראס ואיך באמת
השריטה ההיא הגיעה לאוטו".

התעוררתי בבהלה שטוף זיעה קרה על ספת הטלויזיה ורצתי לחדר
האמבטיה לשטוף את הפנים. יצאתי לחצר לראות את הכלב, כאילו
להוכיח לעצמי ב 100% שכל זה לא באמת קרה. וכמובן הוא היה שם,
שרוע על הדשא לשונו משתרברבת מפיו לנוכח החום המעיק. התיישבתי
לידו וטפחתי קלות על ראשו. הסתכלתי לתוך עיניו, מבטו היה חלול
כתמיד. "חלמתי שניסית לסחוט אותי בשביל סטייק" הצהרתי בפניו.
"שטויות" הוא גיחך, "אתה יודע שאנחנו חברים טובים".