עשרים ושבעת חיילי המילואים, שאיישו את הנחתת הרעועה, היו
בעמדות קרב.
ים סוף שורץ כרישים וידענו מה עלול לקרות כל רגע. כבר היינו
בתוך נמל עתקה והנחתת המשיכה אל עבר צי הספינות שעכשיו, אחרי
שמלאך המלחמה חלף על פניהן והותירן ללא נפש חיה אחת, נראו
כערימת שלדים. באי גרין, ממש מנגד, טווח של זריקת אבן, שמענו
את צופר האזעקה של החיילים המצריים וראינו אותם רצים אל עמדות
הירי, אוחזים קצרי רוח בנשקים, נכונים לפקודה שתבוא.
גם הכרישים חיכו.
היה זה מעשה התגרות מתוכנן. אנחנו ידענו את זה. הם ידעו. מפקד
הנחתת שלנו סרן כנפו קיבל פקודה להפליג מראס סודר, לחצות את ים
סוף ולאור היום להיכנס, ממש לעיני עמדות המצרים באי גרין,
ולגרור, בעזות מצח, בניגוד לאמנת ג'נבה, ספינה אזרחית.
פיראטים לאור היום.
הנחתת המשיכה להחליק על מי הטורקיז היפים והשקטים ביום שמש
בשעה עשר בבוקר. יחידת הסוללות באי שלחה אלינו עשרות זוגות
עיני ציידים המביטים בטרפם.
קני תותחי החוף כוונו הישר אלינו. ורק מישהו צריך לתת את
הפקודה כדי שהנחת הקטנה, מימי מלחמת העולם השנייה, תתפרק
ותצלול למצולות.
סרן כנפו, צעיר גבוה, שחום, עם עיניים גדולות של איילה, עמד
בעמדת המפקד.
המתח באוויר נגע בפנינו וצבע אותן בצבע מוות.
היינו בעיצומה של שביתת הנשק עם המצרים. בלילות פטרלנו במימי
ים סוף לאתר כל סירת גומי או כלי שייט מצרי אחר, שמנסה בחסות
החשיכה להסתנן מהחוף המערבי אל סיני
כדי להביא אספקה וציוד לארמיה הנצורה על ידי כוחותינו. על רקע
חילופי היריות בין כוחותינו לבין חיילי הארמיה הנצורה, שנראו
כחגיגה מתמדת של זיקוקי דינור,
היינו אכן, מדי פעם, מגלים איזה כלי שייט, שמנסה לחמוק אליהם
וצולפים בו, מותירים מה שנישאר שם מאכל לכרישים. ועכשיו, לאור
היום, נפלה עלינו פקודת ההתגרות הזאת. והמצרים באי גרין, שהיו
עדים לציד הסירות הלילי שלנו, יכלו סוף סוף לנקום בנו ולתת
פורקן לזעמם.
למרות שעל הנייר ובתקשורת הפסקת האש הייתה בעיצומה היינו על
בלימה. חיים ומוות של עשרים ושבעה מילואימניקים על חוט השערה.
מישהו שם את חיינו בכף.
רגע לפני שנגענו במיכלית האזרחית שלפנינו שאל המפקד
'מי מוכן לעבור לספינה ולקשור אותה אלינו?'
זו הייתה משימת התאבדות. את האחד הזה הרי כל צלף יוכל להוריד
בירייה ראשונה, שלא לדבר על מטח ירי שיסנן אותו ככברה. והנה
דווקא 'קירק דוגלאס', המילואימניק המטורזן מאשדוד, זה עם חולצת
המילואים המקופלת שלושת רבעים והשיער גדוש הבריליאנטין, הישיר
מבט למפקד כנפו ואמר, 'אני יעשה את זה'. המפקד שמע עליו וידע
שהוא היה בוסן על ספינה ולמעשה הוא הימאי הכי מיומן על הנחת
הזו.
כולנו, עשרים ושישה חיילי הנחתת, צפינו בו. ומנגד מאות עיני
חיילים מצרים שנגלו לנו בעין בלתי מזוינת התמקדו 'במשוגע' הזה
שדילג בצעד בוטח מדופן הנחתת אל מיכלית הרפאים הזו ועשה שם את
שהיה צריך לעשות בצורה בוטחת ושאננה שלא נראתה כמוה.
והוא לא רק קשר את הכבל, אלא גם חזר ובדק את הקשר כמה פעמים
ועשה לנו סימן בידו שזהו, אפשר לגרור. וכשכנפו המפקד אותת לו
לשוב אלינו קירק דוגלאס האשדודי
השיב בתנועות יד של 'תפליגו, אני אשגיח מכאן, אולי צריך ביציאה
מהנמל פה ושם לכוון
את הספינה...
תצוגת הגבורה המפוארת הזו ערכה דקות ספורות בלבד, אבל כמו כל
דבר, שמתרחש על רקע מודעות מלאה של המוות, גם אירוע זה נחקק
בלב כל אחד מאיתנו.
התחלנו לגרור את המיכלית, ממש מתוך הלוע של המצרים, לעיני
חיילי הסוללה
האוחזים בתותחים המכוונים אלינו. וחיכינו למוות שלא בא. ירייה
אחת לא נורתה.
ההפלגה אל מחוץ לנמל וההתרחקות מעיני הסוללה באי גם היא ארכה
נצח ולבסוף מצאנו
את עצמנו בים הפתוח מפליגים לכיוון ראס סודר.
זה היה היום העשירי לסיום המלחמה. והיינו כבר בתחילתו של סבב
חופשות.
האירוע המסופר כאן התרחש למעשה יום אחרי שקירק דוגלאס שלנו חזר
מהבית וכבר,
עוד כולו נודף אזרחות, עמד כל כך יפה במבחן. בדרך חזרה לראס
סודר ישבנו סביבו
בחדר האוכל ואחד שאל, 'בחייך, לא פחדת?'
הוא ענה בביטול, 'תעזוב', והוציא חפיסת קלפים עטורים דוגמניות
עירום. 'יש משחק!' אמר.
תוך כדי משחק הפוקר עם קלפים מעוטרים דוגמניות עירום, אני,
הסטודנט, 'הילד' שבחבורה, שאלתי אותו, 'מאיפה בא לך השם הזה?'
והוא הפסיק את טריפת הקלפים, נשא עיניו אלי ושאל, 'חובשוס, אתה
מראיין אותי? '
'בחייך', הפציר בו מיקי שישב לידי.
בפוקר לא מדברים, נהג קירק דוגלאס של אשדוד, לומר מדי ערב לפני
המשחק.
הפעם אחרי שתיקה קצרה אמר, 'או קי, סיפור אחרון לפני שאני מכסח
לכם את הכסף...'
וכך פתח וספר. כשהיה בן שלוש עשרה הגיע לשכונה הסרט 'ספרטקוס'
וכלם גילו אז
את הדימיון המפתיע שלו לקירק דוגלאס. מיד הפך אצל בשכונה
לספרטקוס.
אבל בשירות הצבאי על הספינה התחילו לקרוא לו קירק דוגלאס וזה
מצא חן בעיניו יותר.
'מה אתה עושה בחיים האזרחיים?
'יש לי חנות ימאים ליד הנמל. בשותפות עם חבר'..
'הברחות אה?' חייך אפי האלחוטן, שהציץ לרגע מהפתח ומיד נאלץ
לחמוק מכוס שניזרקה אליו על ידי הגיבור שלנו, שפלט בחירוק
שיניים, 'הברחות אימא שלך'.
אחר כך שיחקו. וכבר בסיבוב הראשון הוא הניח על השולחן בתנועה
חדה גברית ראוותנית את הקלפים עם 'קארה נסיכים' ולקח את
הקופה.
אחר כך הוציא בקבוק וויסקי 'בלק אנד וואייט' שהביא מהחופשה
וכולם העבירוהו מפה לפה. ואני ישבתי בצד מציץ אכול קינאה
באחווה גברית המחוספסת שהתלקחה אחרי האירוע מורט העצבים שעברנו
כולנו. חשתי כמו ילד נפעם מול סוד שאיני מסוגל לפענחו.
מיקי לידי דחק בי במרפקו ולחש, 'כתוב על זה בעיתון הסטודנטים
שלך'.. ואני ביני לבין עצמי תהיתי, איך כותבים על הדאווין.
והצלצולים. והפלאברה. ואיך זה, שמתוך כל הקליפות והשאריות האלה
נעמד לו אחד עם פרצוף של השחקן ההוליבודי המהולל ונותן לכולם
שיעור באומץ לב?
שלושים ושתיים שנה חיכיתי כדי לעלות את זה על הכתב.
בינתיים הגיעה הנחתת לראס סודר. חיילים יצאו לראות אותנו
גוררים ספינה מצרית
ואני, הסטודנט הצעיר בצוות, נזכרתי בזקן והים ששב עם האדרה
הענקית של הדג מאחורי סירתו.
סרן כנפו הודיע - כולם מיד ללחדר האוכל יש ארוחה ושיחה עם מפקד
הבסיס.
אכלנו ארוחה טובה והיו גם תוספות. וחיכינו שעה עד שמפקד הבסיס
התפנה אלינו.
בינתיים ישבנו וראינו טלויזיה. קירק דוגלאס שלנו, שרוע על הכסא
לאחור, פצח גרעינים לבנים בקצב אולימפי כמו מתכוון גם כאן
לשבור איזה שיא.
עד שהגיע המפקד כבר נערם תל קליפות גרעינים לרגלי קירק דוגלאס
האשדודי
שישב ישיבה אקרובטית עם שתי רגלי הכיסא הקדמיות באוויר וחצי
גופו העליון והמפותח לעילא ולעילא חשוף.
כשניכנס המפקד שלגי פרש הגיבור העירום שלנו את החולצה על הרצפה
ומפאת כבוד המפקד, בכמה תנועות חפוזות, גרף בכף ידו את ערימת
הקליפות אל תוך החולצה.
המפקד נעמד מולנו ושאל את סרן כנפו, ' מי זה?' סרן כנפו הצביע
על הגיבור העירום
והמפקד, איש קצר ורחב, ניגש ולחץ לקירק דוגלאס את ידו ואמר
'עבודה טובה'.
אחר כך התיישב בינינו, המילואימניקים, ופתח בשיחה לא
פורמאלית..
הוא תיאר לנו מה בדיוק קרא בשעות האחרונות.
הגיע פקודה מגבוה. ממשרד הביטחון. כנראה מדיין בכבודו ובעצמו.
להיכנס לנמל עתקה ולסחוב להם מתחת לאף ובגלוי ספינה. אם יפתחו
בירי על הנחתת
נפר את הפסקת האש ונחסל להם את כל הארמייה הנצורה אצלנו..
המודיעין שלנו ישב על הקשר של המפקד המצרי באי גרין. שמענו
אותו מדווח לקהיר, למטכ"ל, על ההתגרות של הישראלים ממש מתחת
לאף שלהם. אני יכול לחסל את הנחתת הזאת מיד, אמר המפקד. מחכה
לאישור לפתוח באש.
והתשובה הישירה של הרמטכ"ל המצרי הייתה, 'דיר באלאק. לא יורים
אף יריה אחת.'
'שיחקו שח מה?' חייך קירק דוגלאס מאשדוד וחזר והוציא את השקית
עם שארית הגרעינים מכיס מכנסיו.
סגן אלוף שלגי חייך בחזרה ואמר, 'הרמטכל המצרי הציל להם את
הארמייה'.
וקירק דוגלאס שב לפצח גרעינים והעיר בחיוך עייף, למוד קרבות,
'הרמט"כל המצרי הציל אותנו'... וכמו באיזה מפגש ילדים שכונתי
סינן מבין השיניים,
'דיין הבן זונה...'
