שתי נעלי ספורט- שני הנייקים המשופשפים שלי- צועדות על רצפת
הכיכר. קופץ מעל לגינה עם הפרחים, אך מתנדנד אחורה... מתחת
לצעדי- פרח אחד נהפך לכתם סגול כהה. חבל. אני לא אוהב את
האלימות. בשום צורה וחלל... חוץ מעל  עצמי, למרות שגם זה סוג
של אכזריות... עם עצמך, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, עם
האחרים- אין לך זכות לזה.
הנייקים צועדים חסרי מטרה ליד חלונות החנויות.
אני יודע, שאני ילד של האהבה. אהבה בלי פנים ושם. נער ונערה
נתנו לי חיים ובגלל שלא היו מסוגלים לגדל אותי- השאירו אותי
בבית יתומים. גבר אחר ואישה אחרת, עם שיער כסוף כבר, לקחו אותי
משם. נתנו לי בית, משפחה ועתיד. אילצתי את עצמי וסלחתי לשני
הראשונים. זה היה מזמן, אך בנפשתי יש חור וממנו נושף קור... כי
זה מפחיד להיות חסר אונים ולא רצוי. לא הייתי יכול לעשות ככה.
כמה שונים אנחנו, בני האדם...
נעלי הספורט שלי נפגשות ועוברות בין נעלי ספורט ונעליים אחרות.
בין זרם הצעדים המהירים- גם אני...
אני יודע שאני נער עם מזל. גם טוב, גם רע. המזל, הוא משהו,
איתו אתה הולך לכל מקום. לשלי יש שני פנים. או שהוא מלטף אותי
עם עיניה של מילנה, מנשק אותי עם אצבעות עדינות ומצחקק בשימחה,
או שהוא רודף אחריי עם אינסוף מחשבות וסיוטים, כבדים כמו הערב
האביבי הזה. האוויר לח ובו ספוג יותר מדי ריח של צבעים. יפה,
אך מרמה ודוחה..מדחיק... אולי, בגלל שזה כבר ה-17, בגלל שהיום
יום ראשון ובגלל שיש לי חוב, וזמני לשלם אותו אוזל לאט, אך
בטוח, כמו שעון חול. אני שם לב, שבצעידה איתי, נעים שני זוגות
מגפיים- גדולות וכבדות. הישנים יותר עוברים משמאלי, והאחרים
נשארים מימין. אני מרים את מבטי ופוגש את עיניו של הארי. הן
צהובות ואכזריות. בתוכן משחקות נוצצות לוהטות. דוחף אותי עם
כתף וגורם לי לפנות לרחוב שקט. אני שומע את הדפיקות הקצביות של
הסוליות שלהם. אני מרגיש תקוע במלכודת, שמובילה אותי לאנשהו.
אני יודע מה הם רוצים ממני. אך למה ככה? מה פירוש השתיקה הזאת?
היד של ג'ו חודרת לריאות שלי ואני נאלץ לפנות לרחוב עוד יותר
חשוך.
ההרגשה הכואבת של חוסר ידיעה ופחד, משתלטת עליי.
הכסף! הכסף שאני חייב בשביל הסמים...אני רוצה לפתוח את פי
ולהסביר, שעד מחר אני אשיג להם, אך שרירי פניי קפואים מרוב לחץ
והגרון שלי לגמרי יבש. אני לא יכול להוציא מילה. אני רק צועד
באוטומטיות ומחליף את כיוון התנועה, מובל מבעיטות כואבות מצד
אחד או שני.
החשיכה יורדת עוד יותר סמיכה ודביקה. רעידות דוחות שולטות על
גופי. כולי מיתר וציפייה. אנחנו עוצרים ליד גדר של מבנה ישן.
הארי תופס אותי במעיל העור ודופק אותי באבנים הקרות. הם תובעות
בחדות בגבי. מכה מאיגרוף חודרת לריאותיי. האוויר שלי יוצא. אני
מנסה לנשום, אך כאב חזק ורותח חותך אותי...עוד אחד בבטן,
באשכים, בגב... הכאב בא כהד אחרי המכה... ברכי מתרככות, אני
מתנדנד, מקופל לכדור... שני זוגות המגפיים בועטים אחד אחרי
השני. דופקים את פניהם הקשים ברגליי. רע לי... אחרי זה, כאילו
גופי נעצר. אני מרגיש את קור הרצפה הלחה ומניח את לחיי עליה.
איכשהו אני חוזר למציאות. יד חזקה, ידו של הארי, תופסת ומרימה
אותי בכוח. בחושך, סכין מנצנץ. המתכת הקרה נעצרת בגרוני. כולי
רועד. כמעט מת. הדם מפסיק לנוע בגופי. אני מרגיש רק את פעימות
לבי- כבדות ועצבניות...
- מחר ב-12.00 כאן עם הכסף! או שזה יחכה לך...
הסכין מנצנץ מול עיניי- מעוגל וזוהר- כמו חלק מהירח. בעיטה אחת
אחרונה ברגליים גורמת לי ללא כל-כך הרבה כאב, אלא להרגשת
השפלה- שאני במצב של כלב מוכה ונטוש, שמניח את ראשו על
הקרקע...
אני שומע את הצעדים המתרחקים, אך אין לי כוח לקום...
אני יושב על הרצפה. לא יודע כמה זמן עבר. גופי שורף, כאילו
מיליוני עלוקות ענקיות מוצצות. יש לי בחילה, אך אני נושם את
האוויר הקריר ומרגיש איך לאט, לאט כוחותיי חוזרים. יחד איתם גם
המחשבה. אני מבין את המצב, בו נתקעתי, עם כל הטרגיות שבו. תופס
אותי ההלם- ממלא כל עצב ותא. הכסף! אני צריך למצוא את הכסף!
איך? מאיפה? שאגנוב? ממי? אני לא יכול לעשות את זה. אני לא
יכול לפגוע במישהו. כשיסתכל אליי- זהו..אני אבוד. אני לא בשביל
זה. מחנות, בית מרקחת, בנק.. מה פתאום.. לבקש הלוואה,
להתפלל...למי? מי ייתן סתאם 6,000 לסטודנט- מעורר חשד, מסומם?
שאבקש מהוריי?- יישאלו, יחטטו- הכל יסתבך... אין לי זמן! מחר
ב-12.00- כאן עם הכסף... מה עליי לעשות? הסכין מנצנץ מול
עיניי. עוצם אותן ומגרש את הזיכרון. אני מצטמרר וקם. כואב, אך
אני צועד.
מתחת למנורת רחוב אני עוצר ומסדר את בגדיי ושערי. אני יותר טוב
כבר. כן, אני בסדר. אולי לא רואים שהוכתי והופחדתי.
אני צועד.
האנשים כבר מזמן בביתיהם או שנכנסו למסעדות. בדיוק ככה. גם אני
אכנס לאנשהו, אצל אנשים אחרים. ארגע, אחשוב.
"AMBER"- הפרסומת החדשה נוצצת, בירוק זוהר, בכחול- ירוק, אחרי
זה באפור חלבי ו...מתה. נראה לי, שבאור שלה נשרפו מיליוני
זבובים וכנפיהם המיובשים זזים בצינורות. קול עדין וקצת צרוד שר
על אהבה ופרידה באנגלית. זה מרגיע אותי. אני נכנס לשירותים.
מדליק את המים הקרים ושותף את עצמי לאט. מסתכל על עצמי במראה.
נער די חיוור, אך יפה יחסית, מחייך עלי בעצבות. רק העיניים
זוהרות...
אני נכנס ומזמין קפה- כפול, בלי סוכר. שותה לגימה חמה, גדולה
ומרה. שנייה... שלישית...
בפיסת השקט, אני שומע קול: 68, 75, 9, 18...
אש ותקווה ממלאים אותי. ושגעון! אני זורק על השולחן שטר ורץ
החוצה. למעלה... עוד קומה... אולם הבינגו! ענקי, מלא באנשים
וריח סיגריות... בשולחן מימין, אני רואה מקום פנוי. אני מתיישב
ומוציא את כל כספי מהכיסים.
חסר-סבלנות ועם ידיים רועדות אני סופר אותו.
- כרטיסים במחיר של 14, אחרונים- מישהו רוצה?
אני מרים את ידי והנערה עם הווסט האדום נותנת לי שניים. האולם
נהיה שקט. קופסת הכדורים הלבנים עם המספרים עליהם מסתובבת
במהירות. המוניטורים קפואים בציפייה למספר היוצא הראשון.
הקול נשמע חזק וברור:
71, 45, 16, 18, 2, 9
הטוש השחור בידי רועד. עד עכשיו- שני מספרים...שלוש...ארבע
- שורה!- איזשהו קול מפריע לשתיקה...
- כרטיס מס'1762 זוכה בשורה עליונה. יש שורה שנייה? ממשיכים את
המשחק עד ל-"בינגו"!- צועקים במיקרופון.
על המוניטורום מופיעים עוד מספרים:

90, 65, 3, 7, 12
אני מסמן שלושה מספרים.
4, 5, 21
מסמן את שלושתם.
43, 47, 19, 1, 8, 53
אין כלום...
77, 15, 11, 66, 27
- בינגו!- צעקה גאוותית באה ממרכז האולם. אני מנסה לראות את
המזליסט, אך איני יכול.
המיקרופון מבשר:
- יש בינגו! כרטיס מס'1719 זוכה בינגו בסכום 3,800.
הנערה עם האדום מוסרת את סמל הזכייה וסל מלא בכסף, איפשהו רחוק
מהשולחן שלנו.
מלקק את שפתיי היבשות. מצפה למשחק הבא, אך מי יודע למה, הם
מאחרים. אני שם לב, שמולי יושב גבר, בערך בן 40, לידו אשה מלאה
יחסית ועוד ילד, בערך בגילי. אנחנו מוסרים את כספנו. כל אחד
מקבל את כרטיסו- לי יש שניים.
הגבר מתחיל לסמן את הריבועים הריקים, האשה כותבת במספרים
גדולים והנער מדליק סיגריה. גם לי בא לעשן, אך אין לי... אני
מסתכל על השטרות המעטים שלפניי- מספיק או בשביל סיגריות או
בשביל עוד שני כרטיסים...
- בשביל המשחק הבא נמכרו 1250 כרטיסים במחיר של 18. שורה זוכה-
5000, "בינגו"- 2000, זכייה עד הכדור ה-15- פרס של 4000.
איך אני רוצה! איך אני רוצה את הכסף הזה! אני צריך אותו! למה
שלא יקרה נס?! למה, לפחות פעם אחת, שלא אהיה מזליסט בדיוק
בזמן? אלוהים, תעזור לי! רחם עליי! האלה יהרגו אותי... ולכל
הקדושים אני מתפלל... אני מתפלל בכנות, כל-כך חזק! בבקשה
אלוהים, תעשה כך, שאזכה!
הטוש השחור רועד חזק בידי. אני שומע את המיקרופון כמו דרך
חלום. הכדורים בקופסה קופצים- חסרי שכל, חסרי כיוון. אני מסתכל
אל המוניטור ממול ומדי פעם אני מסמן איזה מספר. לא! אין לי מזל
בהימורים... עשו את השורה...- 21, 46, 3, 11, 13, 15, 90, 88
איך שלא הולך לי! בבקשה, אלוהים, רחם!
- 42, 47, 23, 77, 78, 1, 3, 5
באחד הכרטיסים יש רק שלושה מספרים מסומנים, בשני- 7. אני מסתכל
אל הלוח. המספר, הוא ה-53 בסדר. אין פרס! מישהו צועק: בינגו!
אני יודע בביטחון, שזה לא אני. אני מרגיש אכזבה וייאוש
אינסופיים. אני מרגיש כאב בריאות, ברגליים ובבטן. בא לי לבכות.
הכל כל-כך חסר-תקווה... מה אעשה? מאיפה אמצא כסף? כבר 2.30
אחרי חצות. מר לי בפה. מר לי בלב. הכל מר לי...
אני נותן את השטרות האחרונים בשביל ארבעה כרטיסים. ככה- לשחק
גם אותם- שאדע, שאין לי גרוש. לעזאזל, איזה חיים אומללים עשיתי
לעצמי! סמים רצה הילד העני, הזרוק היתום הזה שניצל, רק בזכות
שניים, שלא יכלו לעשות ילדים בעצמם...
אני מסתכל על הכרטיס שלי. 15 מספרים צריך, לא יותר, אך לפני
כולם. אני זוכר "15 פרחים..."- "שורה 15..."... וחושב על
מילנה... על הסכין ליד הגרון... על הפרח, שדרסתי, שממנו נשאר
כתם סגול קטן...
הכדורים הלבנים בקופסה מתערבבים בטירוף. אני מסתכל עליהם
ועיניי פזלות.
לעזאזל!- חושב לעצמי- לעזאזל הכל וכולם!
- 15- מסמן בקו.
- 2- מסמן.
- 61- יש לי אותו.
- 43- יש לי אותו!
- 72- גם אותו!
- 77- אלוהים!
- 31- יש לי אותו!!
- 87, 83, 14, 17- יש לי אותם! אני כל כך מתרגש.. כולי בלחץ.
אני רועד. יש זיעה על פניי. הלב דופק חזק...
- 13, 5- האוזניים צועקות... הראש שלי יתפוצץ!
- 4- אני אשתגע!!! רק עוד מספר אחד נשאר..
- 9- בינגו!- קולי שלי צועק עם כל הלחץ שהצטבר בתוכי.
הקול של המיקרופון ממלא את האולם:
- על המספר ה-15, כרטיס מס'4599 זוכה בינגו בשווי 20,000. מזל
טוב!
אני לא יכול להאמין... אני תוהה אם אקבל התקף לב מרוב שמחה או
שאתעלף מהתרגשות. האם אני חולם?
מביאים על שולחני את הפסל של "בינגו". אני רוצה לגעת בו, כדי
שאשתכנע שהכל מציאותי, אך אני כל כך מתרגש, שהתנועות שלי חדות
ולא מובנות ואני מעיף את יידי.
- תירגע ילד, תירגע! גם דברים כאלה קורים בחיים. תחתום כאן.-
גבר עם ווסט אדום מראה לי מקום בדף. אפילו איני קורא את הכתוב.
אני חותם איכשהו ומסתכל על ערמת הכסף- 20 אלף!!!
- תודה...- קולי רועד. לא בגלל שאני כזה רגיש, אלא בגלל
שניצלתי ואני יודע, שאין לי שום תרומה, כדי לקבל את הכסף הזה.
- המזל היה שלך! תודה לו, לא לי!
אני מתחיל להירגע...
- אפשר סיגריה?- אני שואל את הנער מולי. הוא מביא לי את הקופסה
עם המצית. אני נושם עמוק. אני מרגיש הקלה וזרם של מחשבה
נורמלית. אני לוקח כמה שטרות, שם על השולחן ואומר:
- שחקו! בהצלחה!
אני קם והולך. בכיסו הפנימי של מעיל העור שלי- איפה שחם ובטוח-
אני שם את הכסף. מסתכל על השעון שלי- 3.45 אחרי חצות. נכנס
לשירותים וסופר את החוב שלי. שם אותו בכיס החיצוני. באחר אני
שם חלק, שאותו בטח אבזבז בשביל הרעל ההוא, שהוביל אותי כמעט
לקצה. אני שותה מים מהברז. הרבה. אין לי שובע.
הלילה בחוץ סגול ומלא כוכבים. אפשר לראות את השתקפות הפרסומות
הזוהרות על הרצפה. אני מנסה לתפוס מונית, אך מבטי נעצר על חלון
חנות ענקי ובהיר. משם, עם פנים ועיניים של פלסטיק, מסתכלים
עליי דוגמנים, קפואים ולא זזים. מקום של כסף ויופי...
שמלה שחורה מכסה עם הליטוף הסטני שלה את גופה של אחת הבובות.
איך היא תיראה על הירכיים של מילנה! היא  תהיה עוד יותר לבנה
בתוכה ושערה יהיה כמו אש עם ניצוצות אדומים. תשמח, אני יודע.
קודם תהיה בהלם, אחרי זה תחבק אותי חזק. תסתובב עם השמלה
בידיים. תנשק אותי... נתנשק הרבה! עד שנשכח. נתעלס ונלחש
לעצמנו אינסוף מלים סודיות, רכות ורק שלנו. ואחרי זה אעזור לה
להתלבש. היא תהיה הילדה היפה, הנחשקת והמאושרת בעולם. רק שתבוא
הזריחה, שיפתחו את החנות...
המונית נעצרת, אני משלם ויורד. הם שם- ליד הזבל- מסוממים
ושיכורים. יום אחד גם אני אהיה כמוהם, אם לא אפסיק...
רואה אותו- נמוך, צהוב מסכן. אני מוציא את הכסף ומביא לו אותם
בשקט ובקרירות. אנחנו מבינים אחד את השני במבטים. אני מוציא
עוד כסף ומקבל כמה מנות, גלולות, אבקות...
אני מסתובב והולך. הייתי רוצה, שאף פעם לא הייתי נופל לזבל
הזה. אני רוצה להבטיח לעצמי, שאף פעם לא אחזור לכאן, אך אני
מרגיש שאין לי כוח לזה. אני לא יכול. אני עוד לא מוכן. מתי ומי
יעזור לי? אני צריך עזרה.. אולי מילנה...
אבל איך אני אגיד לה? איך?...
אני הולך לי בעיר המתעוררת. שתי נעליי ספורט- הנייקים
המשופשפים שלי- צועדות על רצפת הכיכר. מוזר לי. וטוב, ועצוב.
אני מרגיש עייפות וכאב וטקס- בגוף ובמוח. ברחוב הפרחים, רואים
את הזרים הראשונים- טריים, ענקיים, מלאי צבעים. אני עוצר מול
וורדים אדומים. יש להם ריח של אהבה. אני קונה 18. בשביל
מילנה... בלי נייר, בלי סרט... אני רוצה אותם חיים ואמיתיים
בידייה!
סוף, סוף... הבית שלי. החדר שלי. המוזיקה שלי... אני זורק את
הוורדים על המיטה. שם את הכסף לידם. מוציא מזרק. אני צריך את
הסם... ולשכוח. לפחות לקצת זמן. אני קושר את ידי עם צינור
הגומי... מול עיניי מנצנץ הסכין של הארי. אני מכניס את המחת
לווריד... שומע את עצמי: "בינגו!". אני שומע את השקט... מרוקן
את המזרק לאט... עכשיו אתמלא בהנאה, חום, כמו העיניים של
מיל... הגרון שלי! משהו חונק חזק את גרוני! אין לי אוויר!
כואב... מה דוקר את ראותיי? מערבב בכוח... אוויר!... סגול, כמו
כתם של פרח... תשוך.. זיכרון ריק... מפחיד... הגוף נרדם...
לבן... מת...