א.
דנה אמרה ש"יכול להיות מגניב צניחה חופשית". אני מאוד לא אוהב
גבהים, אבל אני מאוד אוהב את דנה. אז החלטתי שאני מתלהב
מהרעיון.
כבר באותו היום הזמנתי לנו מקומות לצניחה של שישי בבוקר. דנה
שמחה נורא וגם אני החלטתי שאני שמח.
שדה התעופה. דנה באקסטזה ממש. ידעתי שהיא אוהבת צניחה אבל לא
חשבתי שעד כדי כך. אני מחזיק לה את היד והיא מושכת אותי קדימה.
תירגעי, דנה, זו בסך הכל צניחה, זאת לא הפעם הראשונה שאת
צונחת. היא מצביעה על מדריך הצניחה ואומרת משהו אבל כבר אי
אפשר לשמוע. המנועים מופעלים ואנחנו נכנסים פנימה.
כשהמריא המטוס הלב של דנה המריא איתו. את דפיקות הלב שלי אפשר
היה לשמוע עד תא הטייס, אבל דנה לא שמה לב. דנה הייתה מרוכזת,
מהופנטת ממש, מוקסמת מהעיניים של מדריך הצניחה.
ואני ראיתי הכל, אבל החלטתי שאני לא רואה כלום.
אור ירוק. קופצים. דנה קפצה עם המדריך, ואז גם אני קפצתי.
מדהים. ענק. מלמעלה רואים הכל! את הכנרת, את הירדן, את המשטחים
הירוקים-צהובים של הגולן, וגם את דנה והמדריך מחובקים.
להתרחק.
זה הכל, רק להתרחק קצת.
רק למשוך בחוטים קצת ימינה. למטה כבר נבין הכל.
נחתתי.
הרוח לקחה אותי קצת רחוק מדי. הכל קוצים מסביב, ושלטים צהובים.
אמצע שדה המוקשים.
אולי אם אעמוד על רגל אחת לא יתפוצץ שום דבר בחוץ.
בפנים הכל התפוצץ כבר.

ב.
כמה כבר בן אדם יכול לעמוד על רגל אחת? אני אגיד לכם כמה. שש
שעות, עשרים ושתיים דקות. אחר כך על הבהונות שעתיים וחצי, על
שתי רגליים חמש שעות נוספות, עוד רבע שעה בכריעה,  ודי. לשבת.
לנוח. שיתפוצץ הכל מצדי.
אני לא אדם דתי אבל כשיצא לכם פעם להיות תקועים באמצע שדה
מוקשים בשישי בלילה גם אתם תמלמלו משהו. נראה לי שזה היה ה"שמע
ישראל" העשירי כשהמסוק האיר עליי.
הייתי כל כך מרוכז בהבטחות לריבונו שלא שמתי לב שהוא מגיע.
כשקמתי לנופף לו הוא כבר היה רחוק נורא. הרגשתי כמו בסרטים,
לבד על אי בודד.
בעצם לא לבד. למה לבד? היו איתי עשרות יתושים, זבובים, עכבישים
וגם כמה עקרבים נראה לי. חיי חברה. רק טייסטו חסר פה וזו אחלה
יציאה לשישי בלילה. טוב, אולי גם משהו לשתות.
אני באמת צמא, אתם יודעים? לא שתיתי מאז ש.. מאז ש... מאז
השוקו שדנה הכינה לי בבוקר...
פתאום, תוך כדי שאני מספר את חוויותיי לחבריי הזוחלים, שמעתי
משק כנפיים. הקול התחזק ומולי הופיע במלוא הדרו - מלאך. עכשיו
אתם בטח שואלים את עצמכם: איך הוא יודע שזה מלאך, אולי זה סתם
חייזר? אז זהו שכן. הוא היה מלאך. יש דברים שפשוט יודעים. וחוץ
מזה היו לו שתי כנפיים, הילה מעל הראש והוא זהר בלבן.

- מה קורה?
- מה קורה?! אתה רואה מה קורה, לא?
- בסדר, בסדר, תירגע. גם ככה שיגעת אותנו למעלה. בשביל מה עשר
פעמים "שמע ישראל"? אתה לא חושב ששמענו בפעם הראשונה?
- אה, סליחה, לא ידעתי.
- לא חשוב. מה רצית?
- מה רציתי?! מה זאת או... אה, סליחה. אני מצטער. פשוט רציתי
כבר למות מרוב...
- למות?! זה באמת עומד לקרות אבל זה לא התפקיד שלי, אני אקרא
ל...
- לא לא לא, אל תקרא לאף אחד. זה רק ביטוי! אני רק רוצה
הביתה!
- אה, זה הכל???

סירנות, מסוקים, אורות בכל מקום. באו לחלץ אותי. חבלים. קושרים
אותי. אני באוויר. מסוק. רופאים. אינפוזיה. נוחתים. אלונקה.
דקירות. לישון. לישון. לישון.

התעוררתי בבית החולים, הרבה לבן, הרבה פרחים, הרבה דנה. היא
הייתה בכל מקום.
אתה רוצה תה? קפה? שוקולד? איך אתה מרגיש? אתה עייף? רוצה
להמשיך לישון? צריך פיפי? שאני אקרא לאחות?
רציתי להגיד לה שתלך. מה היא עושה פה בכלל החצופה? אחרי כל מה
שקרה? מה היא לא מבינה שהיא אשמה בהכל?! אבל לא היה לי כוח
להוציא מילה מהפה.
ואם כל זה לא הספיק, נחשו מי נכנס? נכון! מדריך הצניחה המסוקס
שלה.
הבן כלבה.

"יוסי, פגשת כבר את הבן-דוד שלי צחי, נכון? איזה קטע! לא ידעתי
שהוא מדריך צניחה."