המוח שלי קודח ממחשבות. רק לנוח... להניח את הראש על הכרית ולא
לחשוב על שום דבר ואף אחד. אפילו לא עליו, רק למספר שעות.
מרגישה כמו סוללה שהתרוקנה.
בדרך לא לישון זה הלילה השלישי ברציפות....
אנשים מעירים: את נראית סחוטה, מותשת, רזה... למה את נראית
אומללה, את אמורה לשאוב כוח והשראה מהמצב הקיים... לחיות
מפגישה לפגישה. מותר לי לעצור ולגחך לרגע? זה מה שאני עושה גם
כך. חיה מפגישה לפגישה. אז כמה זמן עוד נשאר לי להעביר בעבודה
עד ששוב אארוז תיק ואוכל לראות אותו, להרגיש אותו? שלושים
יום... עשרים ותשע... עשרים ושמונה...
יושבת וסורקת את התמונות שלו... פאתטי.

לא מתלוננת, אין לי זכות (יש לי זכות?) נכנסתי למצב הנוכחי
מתוך בחירה. מרגישה צורך לשפוך את זה לפני שזה ישתלט עלי שוב,
לקראת הלילה... ולא ייתן לי להירדם.

רק רוצה לתת לראש להפסיק לטחון את מיליוני המחשבות האלה עליו,
עליי, עלינו, על מה שהיה, המגע, הזכרונות, הטעם שלו, העיניים
שלו. הבזקים של תחושות - כל כך מנותקת מהעולם. מרגישה צורך
לעשות פסק זמן ולו רק לכמה שעות ולנוח. מותשת נפשית.

שוב מסמנת בצבע אדום את התאריך המיוחל בלוח השנה.
הכאב בוער, הגעגוע, לא נותן לי לעצום עיניים שעות ארוכות מדי.
עוצמת את העיניים ורואה את פניו מולי. פוקחת את העיניים ורואה
אותן מביטות אליי מהתמונה. הוא מחייך בתמונה. עיניים כל כך
טובות לב...
רק לנוח... רק לישון... לא לחשוב על שום דבר... לא לאהוב רק
ללילה אחד... אפשר לקחת פסק זמן מאהבה, רק להלילה?

חורף 2003