היי, ילד, דמיין תמונה:
גופות האנשים מושלכות על אדמה.
צעקות מסביב, הלם ודם.
זאת המציאות שלך, ילד, מה אתה נדהם?!

מהומה מסביב, אתה מתחיל לבכות.
לפתע הכל נעצר, הפוגה לשעות ספורות.
מחר תתעורר לתוך יום אפור קודר,
שוב רוצה לבכות ופתאום אתה עוצר.

תחשוב לרגע, הדמעות לא משנות
את המציאות המדממת, את זעקת הנפשות.
הכל ממשיך להתנהל, כפי שהיה קודם.
הגשם יורד, על אדמה פסי דם, מרוחים כמו אודם.

עוד מחבל, עוד פיגוע, עוד דמעות
וצעקות בלתי אנושיות מתוך פחד של זוועות.
אתה מנסה לשמור על קור רוח, לחזור להיות שמח,
אך קצת קשה לנשום בין הגופות המושלכות בדרך.

06.12.05

יום לאחר הפיגוע בנתניה.