פעם הכרתי ילדה שהשמש השתקפה לה בעיניים.
עיניה היו כשתי אלומות אור ובתוכן אישוניה, שני פנסים קטנים
ובוהקים.
כאשר שקעה השמש, שקעה גם הילדה בשינה עמוקה וכאשר התעוררה
הילדה, עלתה גם השמש והציפה את החדר באור בהיר של בוקר.
בכל בוקר כזה, הייתה הילדה קמה, מתלבשת ויורדת במהירות לרחוב,
לפגוש את השמש.
היא לא הסירה את עיניה מהשמש ובכל מבט אספה עוד קרן, עוד פס
דקיק של אור.
כולם אהבו את הילדה של השמש, רצו להיות בקרבתה, להביט בעיניה
ולספוג לגופם את החום שהקרינו, חום של קרני שמש.
כאשר בכתה הילדה, היו דמעותיה רותחות כמים בקומקום ומי שהביט
בה היטב ברגע שכזה, יכול היה לראות קשת קטנה מבצבצת בקצה
האישון, שילוב של שמש חמה ודמעות רטובות.
ילדה ושמש, שמש וילדה, שתיהן מאירות, שתיהן משמחות, שתיהן
אהובות.
את הילדה הזאת, שאהבה את השמש הכי בעולם, אהבתי אני הכי
בעולם.
אהבה אמיתית, חברות אמיצה.
ביום בהיר אחד, כבתה הילדה ואיתה כבתה גם השמש בחיי, וחושך
הציף את לבי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.