ביום ההולדת ה 16 שלי הוא הביא לי מעין בובת עץ. היא לא היתה
מיוחדת במינה בשום צורה, סתם בובת עץ בצבע חום עם חספוסים פה
ושם ועם פנים מצוירות בשחור. היא לא היתה בנויה בצורה מתוחכמת
כדי שתוכל להזיז איברים או משהו, היא היתה בובת עץ פשוטה
לחלוטין, וככה התייחסתי אליה, והנחתי אותה על המדף שלי. סתם כי
היא היתה ממנו.
בלילות הייתי מביטה בה. היה לה חיוך קבוע שלא נמחק, ועיניים
עגולות פקוחות. אפילו בחושך נהגתי לדמיין אותה, וככל שקלטתי עד
כמה פשוטה היא היתה, ככה אהבתי אותה יותר.
הוא כבר נפרד ממני, ולא שמר על קשר. אבל על הבובה המשכתי
לשמור.
בהתחלה כזיכרון עמום ממנו, על המגע שלו, על המילים שלו.
אחר כך, התחלתי לחבק אותה, לדבר איתה. זה קצת פסיכופטי, אבל לא
הרגשתי מטורפת, הרגשתי כאילו מצאתי חבר. מישהו שמבין אותי. קצת
כמו הילד בלשבור את החזיר.
הייתי הרבה פחות נאיבית מהילד הזה, אבל הבובה סיפקה לי מפלט
כלשהו.
היא לא ענתה לי כמו ההורים שלי, ולא חילקה עצות כמו החברים
שלי, ולא הזעיפה פנים כמו כל שאר העולם. היא היתה בובה פשוטה
עם חיוך קבוע על הפנים.
יום אפרורי אחד חזרתי הביתה ולא מצאתי את הבבה בשום מקום.
חיפשתי על המיטה, מתחת למיטה, על הארון, בתוך הארון, על
המדפים, במגירות. היא לא היתה בשום מקום.
כל היום חיפשתי אותה. הפכתי כל חלקה טובה בבת הקטן שלנו. בסופו
של דבר נסגרתי על זה שבטח העוזרת חשבה שהיא סתם בובה והעיפה
אותה. זה ממש ביאס אתי, שככה התייחסו לחבר הכי טוב שלי. שעכשיו
הבובה הנהדרת הזו שוכבת בשקית פלסטיק שורה לי אור יום, מחכה
שאני אציל אותה.
הימים עברו לאט, הלילות עברו עלי בבכי. התגעגעתי לבובה, וככל
שהתגעגעתי אליה, התגעגעתי אליו.
ואז יום אחד הוא התקשר. הוא מלמל משהו על כך שהוא לא היה בסדר
לעזוב אותי ככה בלי סיבה ולא לשמור על שום קשר מינימלי, ושהוא
רוצה תת לנו עוד צ'אנס. כשהוא ראה שאני לא ממש מגיבה הוא פשוט
פלט 'אני בא' ותוך עשרים דקות היה אצלי.
בהיתי בו כשהוא דיבר על כמה טיפש הוא היה ועל התקופה המתוסבכת
שהיתה לו בחיים, ושתקתי.
בעיקר כי לא ידעתי מה לומר לו, וגם כי הייתי מאוד עצובה.
הוא נישק אותי בעדינות על השפתיים והרגשתי כאילו התעוררתי
לחיים. ואז נזכרתי בעצם, במה שהוא שה לי.
זו היתה הפעם היחידה ששמתי לב ליחס המחפיר שלו כלפי כשנפרדנו.
ואז הוא איבד אותי. בדיוק ברגע ההוא. הוא איבד אותי, כאילו הוא
זרק אותי לתוך שקית זבל שחורה מפלסטיק, בלי אור, בלי אוויר
לנשימה, בלי אהבה. ואני עוד חיכיתי שהוא יציל אותי.