בהתחלה היא נראתה כה יפה לאור הירח, העיניים השחורות והעמוקות
שלה שכל אחד נפל לתוכן הצליחו גם ללכוד אותך במלכודת.
המסתורין שנצץ מתוכה באפלה, העיניים, החיוך שהגניבה כשחשבה שלא
הבטת בה.
ואז משהו לא מובן, שלא הצליחה למצוא באף אחד - מצאה בך.
בכל יום ובאותה שעה - 12 בלילה - הייתם נפגשים בסמטה החשוכה.
ראיתם אחד את השני רק מתחת לכוכבים ולירח, ואולי עם קצת עזרת
מנורות הרחובות העמומות.
בהתחלה זה היה קסום, דיברתם במבטים והמעטתם במילים.
אבל יום אחד ראית שהיא התחילה להישבר - היא התחילה לדבר.
סיפרה לך על כך שאף אחד לא אוהב אותה, וגם לא יאהב.
ואתה כל הזמן ניסית להרגיע אותה, ולשכנע אותה שאתה אוהב אותה,
והיא עדיין היססה.
אתה שאלת אותה על העבר, אבל היא התנגדה לנדב ולו מילה.
כל הלילות הקסומים שלכם שהיו בעבר פתאום התפוגגו, והמבטים
שכבשו אותך קודם התחלפו במילים שהתחילו לייגע.
אז באת בלילה, כי היית ג'נטלמן אמיתי, לא רצית להבריז
ל'אהובתך', פתחת בפניה את דלת לבך, ונתת לה לספר לך את כל אשר
על לבה.
"כולם שונאים אותי... אף אחד לא אוהב אותי, הם הרגו אותי...
כמה פעמים הם הרגו..." אמרה את המשפט הכה משתנן הזה. ואתה
הסתכלת עליה, והעיניים השחורות העמוקות האלה שלה הפכו לעיניים
הכי פשוטות וריקניות בעולם.
אז יום אחד כבר לא יכולת להתמודד עם זה יותר, ובלי התראה מראש
פשוט עזבת.
לא באת כמו בכל לילה. ועבר כמה זמן, עברו שנים... ומאז לא
חזרת.
אף פעם לא חזרת בחזרה כדי לראות אם היא עדיין שם - מחכה לך.

יום אחד, כשכבר היית נשוי לאישה עם שני ילדים, חלמת עליה.
לא הבנת למה פתאום הופיע צל של ילדה בוכייה הצועקת לך: "הם
הרגו אותי... כמה פעמים הם הרגו..." אז החלטת ב-12 בלילה בדיוק
ללכת שוב לאותה סמטה חשוכה.
באותו לילה הירח היה מלא, הלכת והתקרבת.
הסמטה הייתה חשוכה.
אך לפתע הבחנת בוורד שחור על הספסל ובכתוביות דם היה כתוב:
"התנוונת והרגת..."
אם רק היית מבין אותה, ולא היית כמו כולם שלא הביטו לתוך הנשמה
האבודה של אותה ילדה, אולי הייתה לה הזדמנות לחזור לחיים...
אבל מאוחר מדי...
היא עוד סתם ילדה מסכנה שקבורה ביחד עם ורדים שחורים...