המציאות שאבה אותי, כל כך חזק פנימה,
שאני,
שפעם ידעתי לתרגם את כל התחושות
לדימויים,
מסתפקת בדפים מחוספסים משובצים,
שצוחקים על העיפרון שלי
שמעז לשרוט אותם.
אני טובעת בין התחלות של
שירים,
מכתבים,
משפטים,
הרהורים,
ומציאת המשמעויות הנכונות
אבל בסוף נותרת בתוך הריק
ואני כבולה, ולא מצליחה לטייח את הסדקים שנוצרו
בתוך חומת המציאות שלי.
במעט השפיות שאני מצליחה לסחוט מחיי היומיום
אני מכינה תרכיז של משוואה עם שני נעלמים
ומנסה להסביר לעצמי את המשמעות שמתחבאת
ברווחים הקטנים שבהם לוקחים נשימה לפני
שמתחילים לדבר באמת.
אני מתחננת למצוא היגיון במרכבה שרתומה לסוסי הזמן,
מגרדת בקדחנות את ראשי
ולועסת עפרונות עד זוב דם.
הרגעים
הרגעים האלה
שנערמים לי על השידה
נראים לי כמו ערימת עטיפות חסרות משמעות
למשהו שפעם ידעתי לחבק.
ועכשיו, אני מניחה עליהן ספר שאני יודעת שלא אקרא,
מסתובבת לצד השני
ונרדמת.
|
