הבטתי אל השמיים מלאי הכוכבים ותחושת קרירות עברה בי. הרגשתי
שאני לא לבד, הרגשתי שמישהו צופה בי, שמישהו יושב לידי ומסתכל
עלי. הבטתי מסביבי אך לא היה שם איש. זאת לא פעם ראשונה שזה
קורה אך הפעם זה היה חזק מתמיד, זה היה כל כך ברור שכבר לא
יכולתי לעצור את המתח.
התחלתי להיזכר בדברים הקשים שקרו בחיים שלי, על הלב השבור
שעדיין מנסה לרפא את עצמו בתוך גופי אך לא יכול כי אין מי שיתן
לי את הכוח להילחם בבדידות שאוכלת את ליבי מפעם לפעם, ניזכרתי
באנשים הטובים שחלפו מחיי עם הרוח. רציתי לבכות אבל לא יכולתי,
רציתי לשחרר את הלחץ אבל הדמעות נעצרו כמו מים נחסמים על ידי
סכר.
שקט מוחלט העניק לרחוב תחושת אימה, לא היה אף אחד ברחוב, רחוב
ז'בוטינסקי נראה בודד מתמיד. רציתי לעמוד ולצעוק, לפוגג את
הדממה אך מכונית שעברה בכביש הקדימה אותי. הרגשתי שאני ניכנסת
לתחושת דיכאון עמוקה ללא כל סיבה אז ניסיתי לעודד את עצמי.
היסתכלתי על בית הספר אורים שהיה מעבר לכביש בידיוק, לא יודעת
כמה זמן הבטתי בבית ספר שבו למדתי 6 שנים של קשיים, הצלחות,
קשרים, וחברויות, אבל זה העלה לי זיכרונות בעיקר טובים. לא חלף
הרבה זמן וראיתי צל של בן אדם מיתקרב, לא ידעתי מי זה היה אז
פשוט קמתי מהספסל, היסתובבתי ופניתי לכניסה של הבית. הכנסתי את
ידי לכיסים, יכולתי להרגש את צרור המפתחות שנישלף מיד כשהגעתי
לדלת הכניסה. עליתי במדרגות בעודי מחזיקה במעקה וברגע הגעתי
לדלת העץ הלבה הנושאת את המיספר 8 עליה. הכנסתי את המפתח השני
לתוך המנעול, סובבתי את המפתח באיטיות כדי שלא יעשה שום רעש
ופתחתי את הדלת. מיששתי את דרכי לחדר שלי בחשיכה וניכנסתי.
הדלקתי את האור ראיתי את האוגרת שלי, כינרת, בתוך הכלוב שלה.
ניגשתי אליה והחזקתי אותה בידי, היא ניראתה כל כך חמודה.
אחרי שכיביתי את האור בחדר בעודי שוכבת במיטה המיסתכלת דרך
החלון הרגשתי את הרוח מקררת את גופי. עכשיו לא יכולתי לראות את
הכוכבים כי עננים כיסו את השמים, יכולתי לראות את אורות חיפה
הנוצצים במרחק וראיתי את אוניברסיטת  חיפה בבירור. לא יכולתי
לחשוב על שום דבר, הרעיונות נמחקו מראשי. לפני שהספקתי למצוא
נושא לחשיבה כבר נירדמתי.