"אימא! אני לא רוצה!!!", היא אמרה לאימה לאחר שחזרו הביתה.
"מיכל, אין מה לעשות, הרופא צודק. את נראית כאילו יצאת ממחנה
ריכוז". זה לא היה נכון כמובן, מיכל הייתה בהחלט בחורה מושכת
עם שיערה הבלונדיני ועיניה הירוקות, אבל אמהות אוהבות להגזים
בדרך כלל.
"נמאס לי כבר כל אסיפת הורים לשמוע את המורה להתעמלות שלך
אומרת שלילדות בכיתה ז' יש כושר יותר טוב משלך. היא אומרת שאם
המצב הזה ימשך, בחיים לא יגייסו אותך לצה"ל!"
"אויש אימא... מה את מקשיבה ללסבית הזאת בכלל? מה היא כבר
מבינה מהחיים שלה זאת?"
"תשמרי על הפה שלך! מה זה המילים האלה? לכי לחדר שלך!"
מיכל רצה לחדרה וטרקה את הדלת. לא היה לה כוח לכל השטויות
האלה, גם ככה הייתה לה מסיבה על הראש באותו ערב והיא הייתה
צריכה להתכונן.
כל מי שהכיר את מיכל, אמר עליה שהיא הדוגמה הטובה ביותר
ל-"הרואין-שיק" שהם ראו אי פעם.
בגובה מטר ארבעים ושבע ועם משקל שאף פעם לא עבר את גבול
החמישים, אפילו אלי מקביל הייתה נראית קצת מלאה לידה.
עם נתונים כאלה, קשה היה לומר עליה שהיא מפותחת. אפילו החזה
שלה היה רק בקושי מידה בי למרות שהיא הייתה כבר בגיל 16 וחצי.
זה מה שהכי הדאיג אותה. לא המשקל שלה, וגם לא הגובה - אותו
נהגה להסוות בעזרת פלטפורמות. הרופא שלה אמר שלא תצפה לגדול
כל עוד היא לא אוכלת מספיק.
לא שהיא הייתה אנורקסית או משהו, גם הרופא ידע שהיא לא. הוא
בדק את זה יותר מפעם אחת.
הוא אמר שכדאי לחכות עוד קצת, ואז להתחיל טיפול בהורמוני
גדילה. כל הדיבורים האלה לא הלהיבו אותה כל כך, היא לא רצתה
להיראות מעוותת.
בתשע בערב, ליהי, החברה הכי טובה שלה צלצלה באינטרקום. תוך 2
דקות הן כבר היו על האוטובוס לבית של חבר שלה. ההורים שלו יצאו
לחופשה ביוון, וזאת הייתה הזדמנות מצוינת בשבילו לעשות מסיבה
בחצר.
מיכל נהנתה מאוד במסיבה. היא נשארה עד שכולם כבר הלכו, בערך
בשלוש ורבע.
ליהי החליטה להישאר עד הבוקר עם החבר שלה, מה שהשאיר את מיכל
לבד. החבר של ליהי אמר לה שיש תחנת מוניות לא רחוק מהבית שלו,
ואפילו הציע ללוות אותה, אבל היא סירבה בנימוס.
היא לא רצתה להפריע לו ולליהי.
"מי יודע", היא חשבה בחיוך, "אולי הפעם גם היא תקבל אחת...".
היא ירדה למטה והתחילה ללכת לכיוון הצומת. הרחוב היה צר וריק
מאדם, אבל לא חשוך במיוחד, מה שתרם לתחושת הביטחון שלה.
לפתע היא הרגישה יד תופסת אותה מאחורה. לפני שהיא הספיקה
לצעוק, עוד יד סתמה את פיה.
היא ניסתה להשתחרר ולברוח, אבל היא לא יכלה להתנגד. הגבר הצמיד
את גבה לחזהו.
"אם תפסיקי להתנגד ותשתפי פעולה, הכל ילך הרבה יותר בקלות",
הוא אמר, קצת בלחץ.
מיכל הייתה בהלם, היא הכירה את הקול הזה.
הוא גרר אותה לפארק שממול לרחוב. מיכל שמה לב שהוא לא חזק
במיוחד, אבל גם כך לא היה לה סיכוי. היא הבינה מה הולך לקרות.
היא הייתה בשוק כל הזמן, ולא ניסתה להתנגד יותר. המחשבה
היחידה שעברה במוחה כל הזמן הזה הייתה מתי זה ייגמר כבר.
כשזה סוף-סוף נגמר, היא פעלה כאילו מתוך חלום, מבלי לחשוב
אפילו. היא הרימה את תחתוניה מהאדמה והתחילה להתלבש. התחתונים
הלבנים הוכתמו בדם.
לה לא היה איכפת. היא צעדה באיטיות את הדרך הארוכה עד לביתה
כמהופנטת, עדיין לא מעכלת את מה שקרה.
כשהגיעה הביתה, היא נכנסה לחדרה, התרסקה על מיטתה, קברה את
ראשה בכרית ובכתה עד שנרדמה.
למחרת, היא לא הלכה לבית-ספר, היא נשארה בבית בתואנה שהיא
חולה. אחרי שנרגעה קצת, היא התיישבה עם דף ועט וניסתה לבדוק את
כל האופציות שלה.
האפשרות הראשונה שחשבה עלייה הייתה להתלונן במשטרה. היא החליטה
לפסול אותה, למרות שידעה שלפנות למשטרה יהיה הדבר הנכון לעשות.
היא פסלה אותה מכמה סיבות:
הראשונה- ההליך המשפטי ימשך שנים. לא היו עדים לאירוע, מה
שימתח את המשפט עוד יותר, וגם אם הוא יואשם בסוף, ידונו אותו
לארבע שנים גג - מהם ינכו לו שליש על התנהגות טובה.
מה עוד, שהיא לא הייתה מוכנה שהעניין יתפרסם. זה יכול לפגוע
בצורה הרסנית בה ובאנשים שהיא אוהבת.
השנייה- לפנות לקבוצת תמיכה. את האפשרות הזאת היא פסלה על הסף.
היא לא רצתה לדכא את עצמה עוד יותר בלשמוע גם על מעשי אונס
שעברו אחרות. והיא לא רצתה שיבלבלו לה במוח על זה שהיא לא
אשמה, והיא הקורבן, וכל הבולשיט הזה. היא כבר ידעה את זה
בעצמה.
השלישית- נקמה. היתרון באפשרות הזאת טמון בעובדה שהיא הכירה את
האנס, וידעה די הרבה עליו. גם על המגבלות שלו. והכי חשוב - היא
רצתה שהבן-זונה ישלם. היא החליטה על נקמה.
מצד שני, היא ידעה שהיא לא צריכה לעשות משהו פזיז כמו להשיג
אקדח ולרצוח אותו. זה יהיה עונש קל מדי, היא רצתה שהוא ירגיש
את הכאב וההשפלה שהיא הרגישה - ושיחייה אתם כל החיים אחר-כך.
חוץ מזה, וזה שהיא ידעה שרצח סתם יסבך אותה עוד יותר, היא
הבינה שאין לה הרבה סיכוי מולו. גם אם היא מחזיקה אקדח. היא
קיללה את המזל הגרוע שלה - למה היא כל כך שברירית ולא מפותחת?
היא פרצה שוב בבכי.
"רגע...", היא חשבה פתאום, "פאק-איט. מה שהטבע לא נתן לי, אני
תמיד יכולה להשיג בכוחות עצמי...", ואז, בפעם הראשונה מאז
הלילה הקודם, חיוך קל נמתח על שפתיה.
סליחה, מה אמרת?"
המנהל של "מכון שמשון" חשב שהוא לא שמע טוב את הנערה הדקיקה
והשברירית שנחתה עליו אחר צהרים אחד וביקשה לעשות מנוי.
"מכון שמשון" לא היה אטרקטיבי במיוחד לנשים. רוב המכשור בו היה
מיועד לפיתוח שרירים מאסיבי, ולא למטרת חיטוב הגוף, וגם לא היו
שם ספא מפואר עם ג'קוזי ומסז'יסטים, כך שרוב הנשים העדיפו את
מכון הבריאות העירוני, בו היו את כל אלה.
הנשים שכן התאמנו במכון שמשון, היו בדרך כלל רוסיות מלאות בנות
ארבעים פלוס שבעליהם התאמנו שם, וגם אלה באו לעיתים רחוקות.
הוא כרגע סיים לערוך לה סיור התרשמות במכון, שלא היה גדול מדי.
הוא הסביר לה על אופני הכושר היחידים שהיו בכל המכון, היא רצתה
לראות דווקא את המשקולות.
"אני רוצה לפתח שרירים", היא חזרה על עצמה, קצת יותר בקול.
הוא משך בכתפיו. מוזרה או לא, היא בכל זאת קליינטית. הוא קיבל
את ההלם השני שלו כשהיא ביקשה לעשות מנוי לשנה. בדרך כלל, גם
במכוני כושר אחרים, נשים נרשמות לחודש, או לשלושה חודשים גג.
בכל אופן הוא חייך. סך הכל ככה עושים כסף בעסק הזה - מפתים
אנשים להירשם בתקווה שלא יופיעו יותר מפעמים ספורות. הוא החתים
אותה על כל המסמכים.
"את מי רואים כאן...", היא שמעה פתאום קול מוכר מאחוריה. זה
היה דורון, הידיד הכי טוב שלה מגיל אפס וגם הגבר היחיד בעולם
אותו היא לא שנאה כרגע.
"הי! מה המצב?", היא אמרה, "לא ידעתי שאתה מתאמן כאן".
הוא סידר את שיערו השחור, שהיה רטוב מהמקלחת, והביט בה בעיניו
הירוקות. בגובה של קצת יותר ממטר שמונים, הוא הסתכל עליה כמו
רוב העולם. מלמעלה למטה.
"אף פעם לא שאלת איפה אני מתאמן", הוא אמר, "אבל מה שאני הכי
רוצה לדעת זה מה את עושה כאן?"
"עשיתי מנוי", היא אמרה.
"את?! לכאן?!", הוא אמר, "מכל האנשים בעולם, את האחרונה
שחשבתי שתרשם לכאן!"
"למה?", היא אמרה, קצת בעצבנות.
"אה...", הוא היה ידיד טוב שלה, וידע שהיא לא אוהבת שעושים
צחוק מהמידות שלה. "...בואי נאמר שיש לך דעה די שלילית על
מתאמנים... זוכרת שאמרת לי פעם שכל השרירים האלה גורמים לי
להיראות כמו קוף?"
"דברים השתנו מאז...", היא אמרה, ולפני שהוא הספיק לשאול אותה
מה היא הוסיפה: "וחוץ מזה, לא אמרתי שזה בגלל השרירים, אמרתי
שאתה פשוט נראה כמו קוף", היא חייכה.
"ממש קטע...", הוא אמר. "בואי, אני אלווה אותך הביתה".
"אוקיי, אבל בוא נלך מהר. יש לי עוד תור לרופא היום"
"מה קרה?", הוא שאל.
"אני מתחילה טיפול בהורמוני גדילה", היא אמרה לו שהם כבר היו
בחוץ.
"אימא שלך סוף סוף שכנעה אותך, הא?"
"לא, דווקא אני ביקשתי להתחיל עם זה", היא אמרה.
הם עצרו בדרך בקופת חולים. מיכל נכנסה כדי לקחת את תוצאות
בדיקת הדם שעברה דבר ראשון באותו בוקר. היא נשמה לרווחה כשראתה
את המילים:
איידס: שלילי
הריון: שלילי
כשיצאה, דורון שאל אותה מה היא הייתה צריכה משם.
"סתם", היא ענתה, "כואב לי קצת הגרון".
לא היה לה האומץ לעשות את הבדיקה אצל הרופא הפרטי שלה. היא
ידעה שהוא יתחיל לשאול שאלות, ואם היא תספר לו למה, הוא לא
ישמור את זה לעצמו. בקופת חולים הם לפחות דיסקרטיים ולא שואלים
שאלות.
למחרת בבית הספר היא הייתה קצת עייפה, אחרי הכל עבר עליה יום
קשה. אבל היא ידעה שהיא תרגיש טוב יותר אחרי שתאכל משהו.
בהפסקה היא שלפה סנדביץ' ענקי עם פסטרמה מהתיק. הוראות של
הדיאטנית. כמה בנות הרימו גבה, הן לא היו רגילות לראות את מיכל
עם ארוחות שחיתות כאלה שלא היו מביישות גם את מוטי, השמן
הכיתתי.
מיכל ממש הכריחה את עצמה לאכול. היא לא הייתה רגילה לכמויות
כאלה. היא סיימה רק חצי והשאירה את השני לסוף היום. היא הוציאה
בקבוק קטן של מים ולקחה שני כדורים מאלה שהרופא רשם לה ביום
הקודם.
יום הלימודים עבר מהר, אבל היא הייתה די עייפה כשהיא הגיעה
הביתה. היא אכלה ונמנמה קצת עד שעות אחר הצהרים המאוחרות.
היא ידעה שכדאי לה לאסוף כוחות, כי דורון כבר הבטיח לה שיהיה
אימון קשה.
"אוקיי, אימון לפיתוח שרירים שונה מאוד מאימון לסתם חיטוב",
אמר דורון. הם היו במכון הכושר ליד ספת הדחיקה.
"עובדים עם משקל כבד ככל האפשר, ומספר חזרות מועט. עשר פעמים.
אם עושים יותר, סימן שצריך להוסיף משקל. אם עושים פחות משמונה
- כדאי להוריד"
היא נשכבה על הספה. הוא סידר לה את המשקולות. "שמתי לך חמישה
קילו בכל צד, זה אמור להספיק בתור התחלה. תזכרי להוריד לאט
ולהרים מהר, ולהוציא אויר תוך כדי הדחיקה".
היא לפתה את המוט בשני ידיה והרימה.
"אחת", דורון אמר. היא הורידה את המוט לחזה ודחקה שוב.
"שתיים. תוציאי אויר", דורון הזכיר לה.
היא חזרה על התרגיל שש פעמים, כשדורון עזר לה קצת בפעם השישית.
היא ידעה את הגבולות שלה.
"מה עכשיו?", היא שאלה מתנשפת.
"עכשיו נחים עד דקה אחת וחוזרים שוב על הסט. בינתיים תני לי
לעשות אחד". היא קמה מהספה. הוא הניח את המגבת שלו וטען את
המוט, שלושים קילו בכל צד.
הוא דחק שבע פעמים, ובקושי הצליח בפעם השמינית. אחד המתאמנים
שעבר שם קרא לו הומו.
האימון לא היה ארוך כמו שהיא חשבה, שעה ורבע. אבל הוא בהחלט
היה ממצה. היא הרגישה את שרירי החזה שלה בוערים.
"כשרוצים שהשרירים יגדלו, לא עובדים עליהם יותר מדי זמן. זה
גורם לשריפה של השריר. אה, וכל יום עובדים על אזור אחר בגוף,
היום עבדנו על החזה", הסביר דורון כשנפגשו אחרי המקלחות.
בדרכם החוצה, מיכל הבחינה בקופסאות מוזרות שהוצעו למכירה על
מדף. "מה אלה?", היא שאלה.
"זה אבקות", הסביר דורון, "תוספי מזון. יש בהם כמות גדולה של
חלבונים מהונדסים במיוחד שנותנים יותר כוח באימון ועוזרים
בהגדלת השריר, לא משהו שיעניין אותך...".
"אה... נכון", אמרה מיכל והחליטה שהיא בהחלט תחזור מחר כדי
לקנות כמה מהאבקות האלה.
דורון הציע ללוות אותה הביתה, אבל היא התעקשה ללכת לבד. היא
הייתה צריכה לחשוב.
היה קול קטן בתוכה שאמר לה כל היומיים האחרונים שהיא פשוט
מטומטמת ואיך היא יכולה לחשוב על זה בכלל. אחרי הכל, היא כרגע
מתחילה שינוי גדול לא רק בתדמית שלה, אלא גם באורח החיים שלה.
הקול אמר לה שהיא לא תצליח בחיים, וחבל לה לנסות בכלל. אבל
למיכל היה כוח רצון חזק מאוד. היא גירשה את המחשבות האלה
מראשה, והמשיכה מהר יותר.
בלילה היא החליטה שהיא צריכה להוציא את כל המחשבות האלה מהראש
שלה. היא הלכה לוידאומט לקחת סרט. "משהו מצחיק", היא חשבה.
היא יצאה מהבית והתחילה ללכת. הרחוב היה ריק, אבל לפחות הוא
היה מואר, וחוץ מזה, הוידאומט לא היה רחוק.
ואז פנסי הרחוב נכבו פתאום.
היא התחילה לפחד קצת, אבל המשיכה בכל זאת, בצעדים קצת יותר
מהוססים.
פתאום היא שמעה קול מוזר. היא החליטה שהיא לא לוקחת יותר
צ'אנסים והסתובבה כדי לחזור הביתה.
הרחוב נהיה יותר ויותר חשוך, כמעט עלטה מוחלטת, ואז-
היא שמעה צעדים מאחוריה.
היא התחילה ללכת יותר מהר. היא עדיין שמעה את הצעדים מאחוריה.
היא התחילה לרוץ. היא רצה הכי מהר שהיא יכלה.
ואז ליבה כמעט קפא כששמעה את מי שמאחוריה רץ גם הוא. היא אפילו
לא הסתובבה להסתכל, היא רק רצה מהר ומהר יותר. האדרנלין זרם
בגופה כמו משוגע.
היא ראתה את ביתה מרחוק, מתנשפת. היא רצה כמו משוגעת, הצעדים
מאחוריה נשמעו יותר ויותר קרובים.
היא הושיטה את ידה לעבר שער הכניסה של הבניין שלה ו-
הוא תפס אותה. היא הסתובבה וראתה אותו - את האנס.
היא ניסתה להשתחרר, אבל הוא תפס אותה בידו האחת. בידו השנייה
הוא התחיל להפשיל את מכנסיו...
"לאאאאאא!", היא התעוררה בבהלה, מתנשפת. זיעה קרה כיסתה את כל
גופה.
היא ישבה כך על מיטתה לכמה דקות, מנסה להסדיר את נשימתה. לפתע
היא הפסיקה והסתכלה על הרצפה.
היא קמה ממיטתה, תפסה עמדה על הרצפה, והתחילה לעשות שכיבות
סמיכה.
היא המשיכה והמשיכה, לא חושבת על כלום. היא הרגישה רגועה יותר
ככל שהדקות חלפו, והיא עדיין המשיכה ללא הפסקה.
היא הייתה ממש בטראנס. היא הרגישה מסוממת. היא המשיכה והמשיכה,
עד שנפלה על הרצפה באפיסת כוחות.
חודש אחד חלף. התוצאות היו קטנות, אבל הן בהחלט הי נראות לעין.
היא גבהה בחמישה סנטימטרים ועלתה בארבעה קילוגרמים.הגוף שלה
התחיל לאט לאט לתפוס צורה.
"אוקיי, אז סט אחרון לחזה, ואחר כך עובדים קצת על הרגליים,
כן?", דורון שאל אותה.
היא הנהנה, טענה את המוט בשתים עשרה ק"ג בכל צד ונשכבה על
הספה.
הם היו כמובן, במכון. איפה שמיכל הייתה כמעט כל יום בחודש
האחרון. סדר היום שלה היה שונה מאוד מזה של בנות אחרות בגילה.
ההורמונים וההתעמלות הגבירו את התיאבון שלה וגם גרמו לה לישון
יותר. היא ישנה כמעט 12 שעות ביממה.
זה כמובן גרם לה לוותר על דברים אחרים. היא ראתה פחות טלוויזיה
וגם הפסיקה לצ'וטט באינטרנט עד השעות הקטנות של הלילה. איך
שהיא חזרה הביתה מבית הספר, היא אכלה, עשתה שיעורים, נחה שעה
בערך, הלכה למכון, אכלה ארוחת ערב, ראתה טלוויזיה או דיברה עם
חברות איזה שעה וחצי, והלכה לישון.
"תגידי...", אמר דורון לאחר שסיימה, "אני עדיין לא מבין מה
הקטע שנפל עלייך פתאום עם כל הפיתוח שרירים הזה. תמיד אמרת שאת
שונאת התעמלות".
"דברים השתנו מאז", היא השיבה, "התבגרתי... החלטתי לקחת את
עצמי בידיים".
דורון לא נראה משוכנע. הוא הכיר אותה יותר מדי זמן כדי לדעת
מתי היא מסתירה ממנו משהו.
אבל הוא לא אמר כלום. אם זה באמת משהו חשוב היא תגיד לו כשתהיה
מוכנה.
"טוב, תזכיר לי עוד פעם איך עושים את המתיחה לירכיים
האחוריות?", היא ביקשה ממנו.
"תפשקי קצת את הרגליים, תשמרי על ברכיים ישרות, ותכופפי את הגב
התחתון עד שתגעי עם הידיים ברצפה", הוא אמר. "תנשמי ותסתכלי על
הרצפה".
"ומה אתה עושה בינתיים?"
-"מסתכל לך על התחת...", הוא אמר בחיוך. למזלו הוא הצליח
להתחמק מהבעיטה בזמן.
עוד חודשיים עברו. השרירים של מיכל התחילו להיות קצת יותר
בולטים. היא התחילה להיראות יותר כמו ג'רי האלוויל מיום ליום.
המשקל שלה עלה כבר לשישים ק"ג והגובה שלה היה מטר חמישים
ושבע.
בבדיקה האחרונה הרופא אמר לה להמעיט במינון של ההורמונים. מיכל
הנהנה למרות שלא הייתה לה שום כוונה לעשות את זה.
ההורים שלה היו מאוד מרוצים מהשינוי. הבת שלהם נראתה סוף סוף
כמו אישה, ולא כמו ילדה בת 12.
אותה דווקא לא עניין המראה, מה שעניין אותה היה הכוח והגודל של
השרירים. מצד שני, היא פחדה שהיא תראה שרירית מדי. לא בגלל שלה
היה אכפת להיראות כך, היא פחדה מה החברות שלה יגידו.
"דבר ראשון, החורף מתחיל עוד מעט, ככה שאם תלכי בחוץ עם בגדים
ארוכים לא ישימו לב", הרגיע אותה דורון. "עוד דבר שאת יכולה
לעשות, הוא פשוט לאכול יותר. זה יגרום לעור להיראות פחות מתוח,
והשרירים יהיו פחות בולטים".
"וזה לא יעשה אותי שמנה?", היא שאלה.
"תלוי מה את אוכלת", אמר דורון, "ברור שלא כדאי לך לאכול דברים
שומניים וכל זה. תאכלי הרבה פחמימות וחלבון, כמו חלב, בשר לא
מטוגן, עוף, פסטות, תפוחי-אדמה, ספגטי... דברים כאלה. זה גם לא
יעלה לך את אחוזי השומן בגוף, וגם יגדיל את השרירים יותר ע"י
הוספת מסה. בתנאי שתתמידי באימונים, כמובן".
"לא הבנתי את הקטע של אחוזי שומן", היא אמרה, "אתה מתכוון
לקלוריות?".
"ממש לא, זאת טעות שהרבה בנות עושות אותה. קלוריה היא יחידת
אנרגיה לגוף, בשבילינו היא טובה. בשביל אלה שלא עושים ספורט
היא משמינה, כי היא לא נשרפת. הקלוריות נשרפות הכי טוב ע"י
התעמלות. בגלל זה השיטה הכי טובה להרזות היא ע"י התעמלות ולא
ע"י דיאטה כמו שהרבה חושבות".
"טוב, זה בגלל שרובן המוחלט של הבנות האחרות לא רוצות להיראות
שריריות", היא אמרה.
"אז שלא יעבדו על פיתוח שרירים, שיעבדו על חיטוב. תאמיני לי
שאף אחד לא יפתח שרירים מפלצתיים אם הוא יעבוד רק על חיטוב,
במיוחד בנות".
"למה במיוחד בנות?", היא שאלה.
"כי אצל בנות השרירים נראים פחות לעין מאשר אצל בנים, גם אם
הכוח של שניהם יהיה שווה", הוא אמר, ומיד הוסיף: "אבל אם כל
האבקות האלה שאת לוקחת, לך אין את הפריבילגיה הזאת".
"זה בסדר", היא אמרה. "אני יוצאת דופן, אתה יודע את זה כבר.
אבל הפחד שלי הוא שאני יעלה המון במשקל".
"למה?", הוא שאל, "להפך, עלייה במשקל מעידה על כך שהאימון
לפיתוח השרירים הוא אפקטיבי".
היא תקעה בו מבט מוזר. איך יתכן שעם כל ההתעמלות הזאת היא עוד
תעלה במשקל, היא חשבה.
"העלייה במשקל באה כתוצאה מעלייה של מסת השריר ולא מעלייה
באחוזי השומן", הוא אמר, כאילו הוא קרא את מחשבתה.
"תראי אותי", הוא אמר, "אני שוקל 77 ק"ג. די כבד יחסית לנער
ממוצע בגילי, נכון? אבל האמת היא שאחוזי השומן בגוף שלי נמוכים
יותר מאלה 'הנורמליים' ששוקלים 60 קילו. אין לי כרס, או ידיים
ורגליים רופסות. זה הכל מסה של השריר".
"כל הדיבורים האלה, ואתה לא במגמה ביולוגית...", היא אמרה.
"נו, זה בגלל שאני אוהב פיזיקה", הוא חייך. הם המשיכו באימון.
עוד ארבעה חודשים עברו. חצי שנה מאז שהתחילה בשינוי.
מיכל המשיכה לגדול. היא הגיעה כבר למשקל של 67 ק"ג, ומכיוון
שלא הפסיקה לקחת את ההורמונים, היא גבהה בעוד כעשרה סנטימטרים.
היא הפסיקה ללכת עם פלטפורמות, אבל השינוי בגובה שלה עדיין היה
בולט. למזלה, בגלל החורף הקר יחסית והבגדים הארוכים שלבשה, שאר
הבנות לא ראו את השרירים שלה.
באותו היום היה לה שיעור ההתעמלות. אלה היו הקשים ביותר. היא
תמיד לבשה בהם בגדים ארוכים והתקלחה אחרונה, אחרי שכל שאר
הבנות עזבו.
המורה הודיעה בתחילת השיעור שהיום יהיה להן מבחן על מתח. היא
הוציאה את הבנות לפעילות חופשית וביקשה שיבואו אחת אחת להיבחן
לפי רשימת השמות. מיכל לא ניגשה להיבחן בתורה, והמורה נאלצה
לדלג עליה.
בסוף השיעור המורה ניגשה אליה ושאלה אותה למה היא לא באה
להיבחן.
"לא רציתי שכולם יראו אותי, המורה", היא השיבה.
"טוב כולן כבר הלכו עכשיו", אמרה המורה, "בואי בבקשה עכשיו
להיבחן", בטון הזה של המורות להתעמלות שאומר: "תאמיני ששמעתי
כבר את כל התירוצים ואין לי כוח למשתמטות. אם לא תבואי עכשיו,
אני אמרר לך את החיים עד הבגרות".
היא ניגשה למתח, קצת באי רצון. "תתחילי בזמנך החופשי", אמרה
המורה, מחזיקה את המחברת ביד.
היא תפסה את המתח ונתלתה עליו.
לפתע העיניים שלה נפקחו לרווחה והאישונים שלה התכווצו פתאום,
כאילו פלאש ענקי של אור סינוור אותה. היא נשארה קפואה, עדיין
תלויה על המתח.
הכל חזר אליה פתאום. כל אותו לילה מקולל. היו לה עדיין סיוטים
כמעט כל לילה, אבל חלומות בהקיץ היו די נדירים. מצד שני, הם
בכל זאת היו קיימים. בדרך כלל היא קיבלה אותם כשהייתה לבד
בבית.
"היא נשארה תלויה כך למספר שניות. דמעה התחילה להתגלגל על
לחייה הימנית. המורה לא הבחינה בכך.
"לאאאאאאאא!", היא צעקה פתאום. המורה לא הבינה מה קרה לה. היא
התכוונה לוותר הפעם ולשחרר אותה לכיתה, כשפתאום מיכל התחילה
למשוך את עצמה למעלה על המתח.
היא עלתה וירדה, עלתה וירדה... המורה הייתה בהלם. רוב הבנות לא
הצליחו לבצע אפילו עליית מתח אחת, שתי עליות היו ממש נס, ומיכל
המשיכה עוד ועוד...
אחרי שהיא עשתה כבר שמונה עליות, המורה אמרה לה בקול קצת רועד
ומודאג: "אה, מיכל, חמודה... את יכולה כבר להפסיק... יש לך
100...". אבל מיכל המשיכה והמשיכה, כמו בטראנס. המורה התחילה
להיות ממש מודאגת.
"מיכל, אמרתי שאת יכולה להפסיק...", שתיים עשרה, שלוש עשרה...
"תפסיקי!!! את תזיקי לעצמך!", ארבע עשרה, חמש עשרה- המורה כבר
התחילה להבין שמשהו לא בסדר וניסתה להוריד אותה בכוח. היא שמה
לב שהיא בקושי יכלה להזיז לה יד אחת!
מיכל הפסיקה בפתאומיות אחרי הפעם השמונה עשרה, מתנשפת. היא
הרימה את מבטה לעבר המתח, ואז הפנתה אותו אל המורה. היו לה
דמעות בעיניים.
לפני שהמורה הצליחה להגיד לה משהו, מיכל הסתובבה ורצה לכיתה.
"מיכל, שבי רגע, אני רוצה לדבר איתך", אימא של מיכל אמרה לה
ברגע שהיא חזרה הביתה מבית הספר.
"היועצת שוב התקשרה אלייך, נכון?", מיכל שאלה. היא לא הייתה
צריכה לחכות לתשובה.
"אוף אימא... חשבתי שכבר דיברנו על זה... הסברתי לך כבר שזה לא
מרד נעורים דפוק או כל הבולשיט הזה"
"מיכל, את מתעללת בגוף שלך... זה לא טבעי..."
"מי החליט שזה לא טבעי? מה, אלוהים קבע שרק בנים יכולים לפתח
שרירים?"
"בסדר, תאמיני לי שבתור אישה אני מאוד מעריכה את הפמיניסטיות
הזאת שנחתה עלייך פתאום, אבל יש גבול... תראי בהתחלה זה היה
נחמד, אפילו הייתי בעד זה... אבל את כבר ממש מגזימה"
"דבר ראשון, אני לא פמיניסטית", מיכל אמרה, "אני בעד שוויון
זכויות, אבל את לא תראי אותי שורפת חזיות וכל השטויות האלה.
ומי קבע שאני מגזימה? מאיפה את יודעת מה הגבול?"
"המורה שלך להתעמלות התקשרה אלי היום ואמרה שהתוצאה שלך היום
במבחן היא תוצאה שהרבה מאוד בנים רק חולמים עליה", בגופה של
מיכל עברה צמרמורת קלה כשאימה הזכירה לה את המבחן, או יותר
נכון, את מה שעבר עליה כשעשתה אותו.
"נו, אז היא לא צריכה להיות גאה?", מיכל חזרה לעצמה מהר. היא
לא רצתה שאימא שלה תרגיש שמשהו לא בסדר איתה. "אחרי הכל, היא
זאת שאמרה שאני צריכה להיכנס לכושר, לא?"
"מיכל, מתוקה... זה לא רק זה... אם תמשיכי, אנשים עוד
יכולים... את יודעת, אה... להגיד דברים... ו... אה...", אימא
של מיכל הרגישה פתאום מאוד לא נוח.
"אימא, את רומזת שאני לסבית?", היא שאלה.
"תראי... זה מה ש... אה... אנשים... יכולים לחשוב"
"אני מבינה...", אמרה מיכל ושילבה את ידיה. "השאלה היא האם את
אחת מהאנשים האלה"
"תראי מיכל... אין לך שום סיבה להתבייש, ו- הי, לאן את
הולכת?", מיכל לא נשארה לשמוע את ההמשך. היא רצה לחדרה וטרקה
את הדלת.
התקרית הקטנה הזאת לא הייתה סוף הסיפור. כמה ימים מאוחר יותר
בבית הספר, בהפסקה, מיכל ישבה על הדשא ובדיוק סיימה לאכול את
הסנדביץ' (היא התחילה לאכול בחוץ כי כבר נמאס לה מהמבטים ששאר
הכיתה הייתה תוקעת בה). לפתע ניגשה אליה רותם מהכיתה המקבילה.
מיכל לא הכירה אותה במיוחד, אבל היא ידעה שהיא בחורה ממש נחמדה
ומתוקה שתמיד עזרה לכולם.
היא ומיכל היו די דומות (לפני שמיכל התחילה להתאמן כמובן).
רותם אמנם לא הייתה נמוכה, אבל היא הייתה רזה ובהחלט מושכת.
מיכל ידעה שהרבה בנים חיזרו אחריה, אבל היו שמועות שיש לה חבר
רציני בצבא ובגלל זה היא סירבה לכולם.
מיכל די הופתעה שרותם ניגשה אליה והתחילה לדבר. עד עכשיו
המילים היחידות שהן החליפו היו "היי" ו-"ביי" במסדרון.
"היי", אמרה רותם וחייכה. השיער הג'ינג'י שלה הבריק בשמש.
"אפשר לשבת?"
"בבקשה", ענתה מיכל ופינתה לה מקום על הדשא. רותם התיישבה
לידה.
"אה... אני יודעת שזה אולי ישמע לא במקום, אבל... אה... אפשר
להרגיש?", היא אמרה בביישנות, מצביעה על ידה של מיכל.
היו שמועות שרצו במלתחות של הבנות על הגוף השרירי שמיכל מסתירה
מתחת לכל הבגדים שלה. מיכל לא ראתה טעם בלנסות ולהכחיש. מה
עוד, שמזג האוויר התחיל להיות חם יותר ויותר, ומיכל כבר התחילה
להסתובב עם חולצות קצרות.
"אוקיי", מיכל חייכה. זאת הייתה בקשה שהיא לא ציפתה לה, אבל אם
זה מה שהיא רוצה...
היא כיווצה את השריר ורותם מיששה אותו.
"וואו", היא אמרה בהתפעלות. אפילו לאחי הגדול אין כאלה... ואז
היא הבינה מה היא אמרה והשפילה את ראשה בביישנות.
"הי, אל תלחצי... חפיף...", אמרה מיכל, ששמה לב למבט הנבוך של
רותם. היא אפילו חייכה, סך הכל היא ראתה את זה בתור מחמאה.
"בכל אופן, מה שרציתי לבקש ממך זה... אה... ההורים שלי נוסעים
לחופשה ביוון מחר, וחשבתי... אה... תבואי?"
מיכל התחילה לקבל שמץ של מושג מה בדיוק העניין, אבל היא רצתה
להיות בטוחה לפני שתגיד משהו שיביך את שניהן.
"אה, את מארגנת מסיבה וזה?", הייתה האפשרות הכי טובה שחשבה
עליה.
"אה... לא...", ענתה רותם. "חשבתי יותר על משהו בכיוון של את
ואני... לבד...", המבט וטון הדיבור שלה לא השאירו מקום
לספקות.
"אוי לא...", אמרה מיכל בשקט וכיסתה את פניה בידיה. היא הייתה
בשוק. היא הורידה את ידיה והפנתה באיטיות את מבטה לרותם.
"אני מצטערת רותם, אבל אני לא-", היא אמרה בשקט.
"אוי ווי, לא... אל תתנצלי...", רותם קטעה אותה. "אני אשמה,
הייתי צריכה לדעת שכל הדיבורים האלה הם שטויות...", המבט העצוב
על פניה אמר הכל.
"לא, רותם... את לא אשמה בכלום...", אמרה מיכל. היא שמה את ידה
על כתפה של רותם, שעיניה הכחולות התמלאו בדמעות, וניסתה
להרגיע אותה.
שתיקה מביכה השתררה ביניהן. שתי הבנות קמו מהדשא וניערו עלים
קטנים שנדבקו אליהן.
"אה, מיכל...", אמרה רותם. "אם את יכולה רק, אה..." מיכל
התקרבה אליה וחיבקה אותה.
"אל תדאגי", היא אמרה בשקט וחייכה. "הסוד שלך שמור אצלי...".
"תודה...", רותם לחשה, וחיבקה אותה בחזרה.
"תגיד, אני נראית כמו לסבית?", היא שאלה את דורון באותו ערב.
"מפפפפף...", הייתה תגובתו. "וואו. יצאה לי קצת קולה מהאף, אבל
זה היה שווה את זה"
אחרי האימון והמקלחת הם הלכו לאכול גלידה בעיר. הם ישבו על
ספסל במדרחוב ואז מיכל באה אליו עם היציאה הזאת.
"מאיפה הבאת את היציאה הזאת?", הוא שאל.
"לא יודעת, מסתבר שהרבה אנשים חושבים ככה בזמן האחרון. מה כל
כך הצחיק אותך?"
"את??? לסבית???", הוא אמר, "בחיים לא!"
"מה כל כך מפתיע בזה?", היא שאלה.
"את האחרונה בעולם שתהיה לסבית. גם אם כל הגברים בעולם ימותו,
את תהיי המטומטמת היחידה שתנסה לברוא אותם מחדש". היא צחקה.
"ואתה לא חושב שאני גברית?", היא שאלה.
"מיכל. את עדיין ישנה עם הדובי שלך מגיל ארבע, את מפחדת
מג'וקים, ואת שונאת כדורגל...", היא צחקה שוב.
"טוב, ברצינות עכשיו. תסתכלי על הידיים שלך, הן שעירות? מה, יש
לך שפם או משהו? את תוקעת גרעפסים? סך הכל את חזקה יותר מבנות
אחרות, ודי הרבה בנים שאני מכיר. זה לא עושה אותך גברית... את
עדיין אותה מיכל החמודה שאני מכיר ואוהב כבר כל כך הרבה זמן.
להגיד שאת גברית רק בגלל שיש לך שרירים? לא נראה לי...", היא
חייכה וליטפה לו את השיער.
"אמרת שהרבה אנשים חושבים שאת לסבית בזמן האחרון. איזה
אנשים?", הוא שאל.
"כמה בנות סיפרו לי שהשמועה התחילה מהבנים בכיתה שלי...", היא
אמרה.
"נו, הנה", הוא אמר, "זה היה כל כך צפוי. כל הבנים בכיתה שלך
לא יכלו לסבול, או יותר נכון האגו שלהם לא היה יכול לסבול, את
העובדה שיש בת שיותר חזקה מהם, ובגלל זה הם המציאו עלייך את כל
השקרים האלה. אל תשימי זין על אף אחד, העיקר שאת תרגישי מרוצה
כשאת מסתכלת על עצמך במראה". היא חייכה ושתקה.
"ואם יורשה לי להוסיף, לדעתי את יותר יפה ככה..."
"תודה", היא לחשה וחיבקה אותו.
עוד חצי שנה עברה. השינוי היה מדהים. מיכל סוף סוף הפסיקה לקחת
את הורמוני הגדילה, לא לפני שהגיעה לגובה של מטר שמונים ושלוש.
המשקל שלה עלה לשמונים ואחת ק"ג. השינוי הדהים אפילו אותה.
מה שהכי מדהים היה שהיא נראתה פשוט טוב - היא נראתה שרירית,
כמובן, והיקף היד שלה היה בערך 40 ס"מ, אבל בשום פנים ואופן
היא לא נראתה מכוערת או גברית - להפך.
אפילו החזה שלה, שהיו לה דאגות שישתטח ויקבל צורה גברית, קיבל
חיזוק ונהיה מוצק יותר. היא עלתה מידה אחת בחזייה, ארבע מידות
במכנסיים, ושתי מידות בנעליים.
"מיכל, המנוי שלך עומד להיגמר עוד מעט, את חושבת לחדש אותו?",
דורון שאל אותה כשהם היו במכון.
"נראה כבר... בכל אופן, גם אם אני כן, אני לא עובדת יותר על
פיתוח מאסיבי. בוא נאמר שאני מסתפקת בזה", היא אמרה בזמן שהיא
נשכבה על ספת הדחיקה. היא הרימה את המוט. 50 קילו בכל צד.
"בכל אופן, אני חייב להודות לך", אמר לה דורון אחרי שהיא סיימה
סט של תשע חזרות, "בזכות זה שבאתי איתך לפה כל יום עליתי בשבעה
קילו".
"אז? היא אמרה, "אני כמעט הכפלתי את שלי".
"טוב נו, זה מכל ההורמונים האלה שהיית לוקחת. כבר הפסקת לקחת
אותם נכון?"
"כן, מלפני כמה ימים", היא אמרה.
מאוחר יותר באותו לילה היא הלכה ברחוב. "אני סוף סוף הולכת
לעשות את זה", היא חשבה.
אבל ממש לפני שהגיעה לרחוב שבו ידעה שהאנס מתגורר, החל לתקוף
אותה המצפון שלה. היא שאלה את עצמה אם זה באמת הדבר הנכון
לעשות. היא החליטה לעשות מה שהיא בדרך כלל עושה ברגעים שכאלו.
"הלו...", נשמע קולו המנומנם של דורון מעברו השני של הטלפון.
"הי דורון... הערתי אותך?"
"אני ער עכשיו, קרה משהו?"
"לא, לא במיוחד. רק חשבתי שתתעניין במה שאני מתכוונת לעשות
כרגע..."
"ולמה את חושבת ככה?"
"כי מתוך זה תדע למה התאמנתי כל השנה האחרונה...", מיכל שתקה.
היא ידעה שעכשיו הוא כבר ער לגמרי.
"אני מקשיב...", הוא אמר, מנסה להסתיר את הציפייה בקולו.
"בוא נאמר שאני הולכת להביא מכות למישהו...", היא אמרה.
"מכות??? למה? מה הוא עשה לך?"
מיכל שתקה.
"את רוצה להגיד לי שהוא..."
"כן, הוא אנס אותי"
"אלוהים אדירים, ובגלל זה עברת את כל הבלגן הזה? למה לא הלכת
למשטרה?"
"דורון, כמה פעמים אנסו אותך?"
"א... אותי? אף פעם..."
"אז אתה לא יודע מה עובר לי בראש כרגע. יודע מה, לא רק כרגע -
בכל רגע ורגע של השנה האחרונה כל פיסה במוח שלי חיפשה ועדיין
מחפשת נקמה. כל מה שאני רוצה זה-"
"את לא הולכת להרוג אותו, נכון?"
מיכל שתקה לרגע. "חשבתי על זה בהתחלה", היא הודתה, "אבל החלטתי
שמספיק שיש לפחות מניאק אחד בעולם, לא צריך שיהיו לפחות
שניים"
"אז מה את הולכת לעשות?"
"אני הולכת לפגוע בו כמו שהוא פגע בי", היא אמרה.
"איך? תורידי לו את המכנסיים בכוח ותושיבי אותו על עמוד? תחשבי
בהיגיון, מיכל... אלימות היא אף פעם לא הפתרון, ו..."
"בולשיט!", אמרה מיכל, נשמעת יותר נסערת מרגע לרגע. "בוא נאמר
שהייתי קוראת למשטרה, מה הם היו אומרים לו? 'בוא חמודי, תעלה
בבקשה לניידת, אין צורך להשתמש באלימות'?! איפה אתה חי?"
"מיכל, אני מבין שזה קשה לך, אבל את פועלת מתוך כעס. ובגלל זה
אני מבקש ממך - תפסיקי, תחשבי לרגע בהיגיון, ואם תגיעי למסקנה
שיצא מזה דבר טוב... תעשי מה שאת רוצה... תבטיחי!"
מיכל שתקה.
"מיכל... בבקשה ממך, תבטיחי, תבטיחי שלא תשתמשי באלימות אלא אם
כן יצא מזה דבר טוב!"
היא שתקה לרגע ואז אמרה: "בסדר. אני מבטיחה".
אנחת הרווחה שלדורון נשמעה היטב. הוא לא ממש האמין בכל זה. הוא
רק אמר לה את זה כי הוא פחד שתיפגע.
"איפה את, את רוצה שאני יבוא לקחת אותך?", הוא שאל.
"לא, לא... תודה... אני רוצה ללכת... לנקות קצת ת'ראש"
"טוב, ביי"
"ביי", היא אמרה וניתקה.
בדיוק באותו רגע המכשיר שלה צלצל שוב. היא ענתה.
"הי מיכל, זאת ליהי... תנחשי מה, אני חושבת שהלילה הולך להיות
סוף סוף 'הלילה' אם את יודעת למה אני מתכוונת..."
"מאיפה את מדברת?", מיכל שאלה אותה, קצת בבהלה.
"מהבית של יריב, למה, מה קרה?", היא שאלה.
"איפה הוא?", מיכל שאלה.
"הוא כרגע ירד לחפש בית מרקחת פתוח, הוא תמיד שוכח לקנות
קונדומים... אני זוכרת ששנה שעברה במסיבה ההיא שהוא עשה, נו,
זאת שהלכנו ביחד... הוא גם שכח לקנות, והוא חזר אחרי איזה חצי
שעה..."
"אה, באמת?", אמרה מיכל והתחילה להגביר את קצב צעדיה. "תגידי
לי", היא המשיכה, "הגעת אליו עכשיו עם מישהי נכון?"
"כן...", היא אמרה, "בדיוק רותם הייתה כאן... ראינו סרט,
דיברנו קצת, והיא הלכה לפני חמש דקות בערך... איך ידעת?"
"לא משנה", אמרה מיכל והתחילה לרוץ, "טוב, אני חייבת לזוז
עכשיו, אני ממש עוד מעט מתחת לבית, והחבר שלך בדיוק ירד למטה.
תשמעי, תחכי איזה עשר דקות רבע-שעה ותזמיני משטרה... יודעת מה?
תשכחי מהמשטרה ותזמיני אמבולנס", היא ניתקה.
היא תפסה אותו שנייה לפני שהוא שם יד על רותם. המבט על פניו
השתנה באחת מהפתעה לחרדה.
מיכל חייכה ואגרפה את ידיה, היא הולכת ליהנות מזה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.