ראיתי ישר שהיא צבעה את השיער.
היא ניסתה לעשות את זה מיסתורי, שאף אחד לא ישים לב. אני
שמתי.
קלטתי אותה ישר.
מין צבע חום מרנג כמו עוגת ריבת חלב, כמו שוקלד רוזמרי שנמס על
המדף האחורי כמו חום ב'ז כהה כזה.
אני ומישה, המתאגרף הרוסי המזדקן ישבנו על הבאר כל אחד עם חצי
טובורג בכוס פלסטיק.
מסתכלים עליה מעכסת ומענטזת מתכופפת ומשתרללת שותה, אוכלת,
מעשנת.
אהבה ממבט ראשון זהו מושג איטי מדי בשבילי.ארכאי.
יצאנו ביחד החוצה לנשום אוויר.
היא אמרה שהיא טסה לחצי שנה לנורבגיה לעבוד בדייג.
עוד שנייה התעלפתי עליה, מזל שמישה הביא קצת מים ומנצ'.
"כן?" שאלתי בהתחכמות מזויפת.
היא המשיכה לפלפל התחכמויות של משמעות החיים ועל מערכות יחסים
פתוחות וסגורות ותוך כדי הדגמה אורלית של מלחמת לבנון נתתי לי
נשיקה.
היא קצת התלהבה אבל ניסתה להסתיר את זה.
לא נתתי לה.
נסענו.
הכביש נמשך ונמשך עד שהגענו לחורשה. היא אמרה לי לפנות שמאלה
אפילו שזה היה נראה ישר אז התווכחתי קצת אבל היא אמרה שתכף
מגיעים אז שאני אשקוט שנייה.
נכנסנו לדירה ובבוקר התעוררתי במיטה לא שלי.
המיטה היתה חמה, הקומקום שרק מהמטבח מעבר לפינה, גשם דפק
בחלון.
הסתכלתי החוצה על האפור הבלתי נגמר החמימות פשתה בעצמותי חופרת
לי במוח.
מישה ,המתאגרף הרוסי המזדקן, הביא לי קצת מים ומנצ'.
הוא יודע להגיע בדיוק בזמן.