סצנה מס' 1
1.פנים/ סלון.
אישה נכנסת לסלון, יושבת על כורסת הטלוויזיה, מפעילה בשלט את
הטלוויזיה, בטלוויזיה מופיעה דמות אישה קריינית רצף.

קריינית: בנאליזציה של יום יום, בנאליזציה של השעמום.
מה כבר יכול להפר את השלווה התמימה?
( צילום זום על מכשיר הטלפון בסלון)
( צילום על הקריינית מצמידה לאוזנה סלולארי)
הלו?
הלו?
מישהו שומע אותי?
( הקריינית מעיפה את הסלולארי מידיה)
אף אחד לא שומע, אף אחד לא יודע. זה שוב אני, עצמי ובדידותי.
החיים האמיתיים הם בחוץ.
מבעד החלון ניתן לראות אנשים הולכים וחוזרים, הולכים מנקודה
אחת לנקודה שנייה. מה יש בנקודה השנייה שהם הולכים לקראתה?
מה הבעיה בנקודה אחת?
(הקריינית פורסת עיתון שמסתיר את הפנים שלה)
(צילום על האישה בסלון קוראת עיתון כשפניה מוסתרות)
(צילום על הקריינית קוראת עיתון, פניה מוסתרות)
גבר התאבד לאחר שאהובתו ניתקה עמו קשר.
(הקריינית מורידה את העיתון ומחייכת)
ממש רומנטי. האם לא היינו רוצים שיקרה גם לנו משהו מעניין?
(רעש של דלת המנסה להיפתח, האישה מסתכלת לכיוון הדלת, זום על
הדלת, מישהו מנסה להיכנס בכוח, האישה בכורסא קמה ונעמדת ליד
הטלוויזיה, הקריינית בטלוויזיה מסתכלת גם לכיוון הדלת, הדלת
נפתחת, לתוך הסלון נכנס גבר עם זר פרחים)
אישה: רונן!
( הגבר מסתכל אחורנית לכיוון הדלת שנכנס ממנה ומביט חזרה
לכיוון האישה)
רונן: לילך?
לילך: מה אתה עושה פה?
רונן: גר כאן. למה את שואלת?
לילך: סליחה?
רונן: למה מה עשית?
לא משנה, בכל מקרה אני סולח.
לילך: אני לא. נפרדנו, מאיפה יש לך מפתח?
רונן: את נתת לי
לילך: אבל גם לקחתי בחזרה
רונן : למה להיות קטנונים, אז מה שלומך?
לילך: מאיפה יש לך מפתח?
רונן: לא השארת את מתחת לשטיח בחוץ?
לילך: לא.
רונן: אז שכפלתי.
תראי, הבאתי לך פרחים (רונן מציג את הפרחים ללילך)
לילך: אני אלרגית לורדים
(רונן מסתכל על הזר)
רונן: מוזר, המוכר אמר לי שזה שושנים, ממתי את אלרגית לורדים?
לילך: שלוש שנים היינו ביחד ואתה לא יודע שאני אלרגית לפרחים?
רונן: מה את אומרת?
שלוש שנים? פשש... איך הזמן עובר כשנהנים.
לילך: למה מי נהנה?
אתה אף פעם לא התייחסת אלי, זה תמיד אתה והעבודה המזורגגת שלך
להגיע ללשכת תעסוקה ולחתום שם אבטלה.
רונן: אל תזלזלי בזה, צריך כישרון לכך
לילך: כן, כמו לדעת לחתום את השם שלך בלי טעויות כתיב.
רונן: אני רואה שאת במצב רוח קרבי, אולי כדאי שאבוא בפעם
אחרת?
לילך: אולי כדאי שבאמת תלך ואל תחזור אף פעם.
רונן: את לא מתכוונת ברצינות?
לילך: אני רצינית.
רונן: מה?
אז ללכת?
לילך: כן
רונן: את בטוחה?
לילך: שנייה, תן לי לחשוב. חלפה שנייה, התשובה היא עדין כן.
רונן: מה את אומרת, אולי סיבוב אחד לזכר הימים הטובים?
לילך: לא.
רונן: נו...
אולי בכל זאת?
לילך: אתה יודע מה?
רונן: לא.
לא אמרת כלום.
לילך: תתקרב אלי
(רונן מתקרב אל לילך)
תעצום עיניים
(רונן עוצם עיניים)
תסתובב
(רונן מסתובב)
עכשיו תצא מהחיים שלי, הסיבוב שלך הסתיים.
(רונן יוצא מהבית)
(לילך חוזרת ומתיישבת על כורסת הטלוויזיה)
(צילום על הקריינית בטלוויזיה)
קריינית: ישנם דברים סמוים מהעין ויש דברים הנראים לעין, הבעיה
מתחילה כשיש אנשים שאין להם עיניים, הם בחיים לא יבחינו בין
הסמוי והגלוי.
לילך: או... תסתמי את הפה
(מכבה את הטלוויזיה עם השלט)