אני הולכת ברחוב, עוברת ליד הבית שלי וחולפת הלאה.
כמו רכבת שירדה מהפסים. לאן לעזאזל אני הולכת?
הנה אתה. ניצב מרחוק, מביט בי, כמו חתול על דג באקוויריום.
אני יודעת, שעכשיו אתה הולך להתחיל איתי.
לא אמרו לך שאסור, אסור לאכול את הדגים באקוויריום??
נו, צדקתי, לא?

אתה מתקרב, חיוך ממזרי מרוח לך על הפנים השזופים.
דווקא דיי חתיך אתה, מותק. אבל מצטערת - לא לטעמי.
עם איזה משפט צולע אתה תתחיל את השיחה הקצרה והחסרת סיכוי
שלנו? אין לכם ממש הרבה רעיונות, הא?
תמיד יש את ה"מה השעה, מותק?", "מה שלומך?", ו"אפשר לקבל את
הטלפון" הבנאלי והנדוש עד כדי רצון להקיא.
אה, וכמובן, שכחתי את מלך הנסיכים: "את נראית לי מוכרת
מאיפשהו. אני מכיר אותך?"

זהו. אמרת את זה. עכשיו אני אמורה לייבש אותך, אבל אין לי
כוח.
גם לא לקטול. חבל עלייך. כאילו, זה דווקא אמור להחמיא לי.
אז הנה באה שאלת המאה שלי: "בן כמה"?
יותר מ-18? לא מתאים! אני קטנה מדי בשבילך.
עכשיו תתחיל לשאול שאלות... נו, בחייך, אני פשוט אביא לך
ת'פלאפון שלי. שיעשה לך טוב על הנשמה. הנה, רשמת? יופי. תתקשר.
אני אגיד לך שזאת טעות במספר. אה, דרך אגב, קוראים לי אורטל.
נעים מאוד.

אני מסתלקת, נכנסת הביתה. בעוד יומיים צילצול ממספר לא מזוהה.
"הלו? כן... לא, זאת לא אורטל, זאת שירה. כן, כן, אני זוכרת
אותך. לא אתה רואה אני לא יכולה להיפגש איתך. מה אתה רוצה סטוץ
חולף?
זיון, אולי? מה אני נראת לך..."

אני סוגרת את הפלאפון. ולא עונה יותר. תתקשר כמה שבראש שלך,
מאמי. יש כאלה שמוותרים ישר. ויש כאלה שאפילו אחרי חודשים עוד
מנסים את מזלם. נואשים, נואשים... ואני, אני לבד.

אז אולי יום אחד כן יהיה לי כוח אליך. ואני אצא איתך. עם כל
הכייף, ניסע באוטו הנוצץ שלך לחוף הים. נתמזמז בשקיעה. נדבר
קצת על דברים פילוסופיים שבחיים. נדבר על סקס. ממש כמו בדוסון
קריק.
מה, גם אתה רואה את הבולשיט הזה??

אז אולי יום אחד יימאס לי מזה שהכל נמאס לי. ואני אצא איתך.
ואני אנשק אותך. ונלך אלייך. ואז, מה אומרים, תמיד יש את הפעם
הראשונה, הא?