מצחיק איך נפגשנו. בכיתה א' ישבה איתי בקבוצה ילדה עם שיער
אדמוני וקוקיות, עם נמשים ושפתיים אדומות. אני החלטתי שהיא
הילדה שאני רוצה לעצבן. הייתי תמיד מושך לה באחת מהקוקיות,
לרוב את זו בצד שמאל שלה, כי זה היה קרוב אליי יותר, אבל איך
שיצא. הייתי לוקח לה הרבה את הקלמר ומתחיל לחטט לה. הייתי קורע
לה דפים מהמחברת או מהחוברת. הייתי מפריע לה כשהיא הייתה
מתרכזת בקלאס או גומי. הייתי מקניט אותה הרבה פעמים. היא תמיד
הייתה מתעצבנת וצועקת עליי חזרה. פעם אחת, כשלקחתי לה את
הקלמר, היא אמרה אותי למורה והמורה שלנו אמרה שאני עושה את זה
בגלל שאני אוהב אותה, ישר התחלתי לצחוק ולהגיד שזה שטויות, כי
ככה.
ככה היה לנו גם בכיתה ב' וגם בכיתה ג'. בכיתה ד' התחילו
המסיבות כיתה למיניהן, שבהן היינו רוקדים דיסקו במעגל דיסקו
שכזה, היינו משחקים משחק הכיסאות, נשיקה סטירה וחבילה עוברת.
החבילה הגיעה אליי, כי מישהי מהכיתה חשבה שאני הכי נחמד,
ובחיוך פתחתי את האריזה והיה לי את הפתק "הבא לילדה הכי
מכוערת" ובלי לחשוב הרבה, קמתי ומסרתי אותה לניצן. הרגשתי ממש
גיבור, כי כולם צחקקו והאדמתי לה את הפנים, היא הביטה בי
בתדהמה, הביטה בכל הילדים ועזבה את המסיבה באותו רגע. נדמה לי
שהיא בכתה.
בכיתה ה' היא תמיד ניסתה להתנכל לי. הייתה מקללת אותי, מוציאה
עליי שמועות כאלה או אחרות, הייתה משאירה כתובות למיניהן על
הלוח בכיתה, הייתה שמה לי רגל, אבל בעיקר הייתה מתעלמת ממני.
בכיתה ו' הייתה איזו מסיבת כיתה בה שיחקנו את המשחק "האונס"
במשחק הזה, מישהו נניח, צריך לשבת במרכז המעגל הוא צריך לקרוא
מספר ואות, כאשר כל אות מהווה בן וכל מספר בת. על הבן שנבחר,
יש להגן על זה שבמרכז ע"י נשיקה של הבת ועל הבת יש לנשק את זה
במרכז, כשעליה להלחם עם זה שמגן. משחק שמוסבר טיפה בבלגאן, אבל
בסך הכל, הוא דיי פשוט. אז מישהו ישב במרכז וקרא אות, שזה
הייתי אני, ומספר שזו הייתה- ניצן. כל הכיתה השתתקה לפתע וכולם
נעצו בנו מבטים. שנינו קמנו והבטנו אחד לשני בעיניים באיבה,
התקרבנו אחד לשני לאט מאד, מנסים לעכל את מה שיקרה תיכף, מנסים
לחשוב איך לפעול ופתאום היא שרטה אותי חזק בציפורניה ואני
הבטתי בתדהמה על היד האדומה שלי, הבטתי בה תפסתי בשתי צמותיה
והתחלתי למשוך כשהיא כולה צורחת, היא המשיכה לשרוט אותי, וכבר
ממש הרגשתי ששורף, זזתי אחורה וראיתי שיורד לי דם ואז היא תפסה
בחולצתי והתחילה למשוך כל כך חזק עד שהיא התחילה להיקרע. הבטתי
בה בכעס, לקחתי את ידה ונשכתי אותה, היא צרחה ופתאום- בעטה לי
במפשעה. תוך שניות אני התקפלתי והתחלתי להיאנק מכאבים. כל
הכיתה ישבה בדממה רצחנית והייתה המומה, זה שישב במרכז, מזמן
כבר נסוג אחורנית וניצן התיישבה כולה מתנשפת, בעוד שאמא של זה
שעשה את המסיבה רצה לראות מה קרה וגם היא עמדה המומה והתחילה
לשאול שאלות, רק שאף אחד לא ענה. פשוט ישבנו שם בשקט, אחר כך
הרמתי אליה את מבטי ופשוט נעצנו מבטים של שנאה.
בחטיבת הביניים, כבר לא היינו באותה כיתה. אני חושב שמאז אותה
מסיבה, שאמא של ההוא, יידעה את ההורים שלנו מה קרה, וכשההורים
שלנו ראו, מה קרה לילדים שלהם, הם דאגו לכך שלא נהיה באותה
כיתה בחטיבה. לפעמים הייתי רואה אותה יושבת על הדשא בבית הספר,
מדברת וצוחקת עם חברותיה. לפעמים הייתה רואה אותה מסתודדת עם
איזה ילד. והרבה פעמים ראיתי אותה יפה.
פעם אחת, בהסעה של בית ספר, ישבתי לבדי, כל האוטובוס היה מלא
עד אפס מקום, חוץ מלידי, והיא האחרונה שעלתה על האוטובוס, עברה
ליד המושב הריק שלידי, נועצת בי מבט מתעב, ונשארה לעמוד.
ביום הראשון של כיתה י', גיליתי לתדהמתי, שהיא נמצאת איתי
באותה הכיתה. כאלה שמכירים אותנו מהיסודי, היו תמיד בודקים איך
אנחנו מתנהגים. ישבה שתי שולחנות לפני, ובשיעור לפעמים הייתי
תופס את עצמי בוהה בשערה הבוהק מאודם, שתמיד היו לו תסרוקות
מעניינות, עד שיום אחד, המורה להיסטוריה העיר לי "אולי במקום
לחלום על ניצן, תאמר לי בבקשה מה היו הקשיים של שבי ציון?" כל
הכיתה הביטה לעברי, ניצן הסתובבה לאחור בהפתעה, ורק אני נשארתי
שם, אדום כולי.
בהפסקות הייתי מחפש אחריה, והייתי רואה אותה יושבת על הדשא
ומתנשקת עם החבר שלה מכיתה י"ב, שהייתי רואה את זה, הייתי
מרגיש כאילו תולעים גדולות וורודות נכנסות לי לתוך הנשמה,
ואוכלות לי אותה בנגיסות גדולות ומכאיבות. לילה אחד, התגנבתי
לבית הספר ועל אחד הקירות הגדולים שבחצר בית הספר, ריססתי
בספריי אדום בענק- "ניצן היוד'ניקית נותנת לכולם בחינם" בבוקר
שאחרי, לא היה אחד שפספס את זה. כולם דיברו על זה, כל
המסדרונות התלחששו על זה, ועד ההפסקה הגדולה, אחד משרתי בית
הספר, כבר מיהר לכסות הכל בצבע לבן, שעדיין השאיר זכר. באמצע
היום, בשיעור ספרות שלמדנו "האדונית והרוכל" נכנס מנהל בית
הספר. הוא דיבר על כך שמישהו עשה גרפיטי מזעזע בקיר בחצר בית
הספר, ואם אותו הילד, נמצא בכיתה עליו לבוא להתוודות, כי אם לא
תיפתח חקירה משטרתית שלא תהיה נעימה, ולכן האופציה הראשונה,
שהיא גם חשאית יותר, עדיפה. השקט ששרר בכיתה, השאיר אחריו
זמזום של חרדה ואני ראיתי אותה אוכלת את ציפורניה בלחץ. בסוף
היום, ניגשתי לחדר המנהל ודפקתי בהיסוס על דלתו, מקווה שאולי
לא ישמע ואז תהיה לי סיבה ללכת, אך הוא מיד קרא לי להיכנס,
נכנסתי באיטיות, מנסה לעכל את הדבר הבא, ואיך לומר, והוא עיין
במסמכיו והרים לשנייה את ראשו מהניירות "כן, שב בבקשה" אמר ושב
לעיין בדפים "אממ..." ניסיתי לחסוך זמן ונשמתי עמוק "אני עשיתי
את זה" המנהל הרים את ראשו בהפתעה לעברי, הוריד את משקפיו
והביט עמוק יותר "מאיזה כיתה אתה?" שאל בקושי "י' 3" יריתי,
משפיל את מבטי "מהכיתה של ניצן" השווה את דברי "דבר אחד שמסקרן
אותי" אמר לאחר מכן "למה עשית את זה?" שאל אותי ותקע בי את
מבטו ואני שתקתי, מבטי עוד מושפל וחשבתי- למה באמת, למה? כשלא
העליתי דבר בחכתי, מלבד אותה תולעת שמנה וורודה, הנדתי בראשי
לשלילה ומלמלתי "לא יודע" המנהל התנשף קלות ואמר "זהו מעשה
חמור ביותר, אתה יודע" ואני הבטתי בו לרגע, מנסה לראות איך הוא
מסתכל עליי, והנהנתי בראשי לאישור דבריו. ישבנו ככה עוד בשקט
ולבסוף הוא אמר "אני מציע לך, שתשב בבית ותחשוב טוב טוב מה
הייתה הסיבה למעשה, מחר בבוקר תתייצב פה בשמונה" דרש ואני
מלמלתי "בסדר" קמתי ממקומי וברחתי משם.
בשמונה בבוקר, כבר הייתי במשרדו של המנהל, שרק חיכה למוצא פי,
ולאחר כמה זמן אמר "אולי מוטב שתאמר את זה לה" ואני הרמתי אליו
את מבטי בעודו קורא "ניצן היכנסי בבקשה" ומיד מסתובב לכיוון
הדלת, ממנה נכנסה ניצן שלא האמינה למראה עיניה. היא הביטה בי
כלא מאמינה ולחשה בכאב "למה?" היא שאלה אותי את זה רצוף עד
שהתחילה לבכות ויצאה מהמשרד בסערה בעודי ממלמל לעברה "לא
התכוונתי"
בכיתה י"א כבר לא הייתה איתנו ילדה בשם ניצן בכיתה. היא עברה
לבית ספר בעיר השכנה. ניסתה כמה שיותר להתרחק, כנראה. לפעמים
עוד הייתי רואה אותה סתם ככה ברחוב, והיא הייתה עושה כאילו לא
ראתה אותי בכלל, או כאילו אני לא קיים. והתולעים המשיכו ללעוס
בתאווה. יום חמישי אחד, כשחזרתי מהצבא, עברתי במקרה ליד ביתה,
זכרתי ששם היא גרה. תפסתי אומץ, ודפקתי על הדלת. הכי הרבה היא
תטרוק לי אותה בפרצוף, דבר לא יקרה לי. כדאי לנסות. אולי בכל
זאת נסגור איזה חשבון, או שמא ההפך. אישה מבוגרת וטרודה פתחה
לי את הדלת והביטה בי כמנסה לזהות אותי "שלום" אמרה בעודה
בוחנת אותי "צהרים טובים" עניתי לה "ניצן נמצאת?" שאלתי לאחר
מכן "אהה, לא היא איננה. מי אתה בבקשה?" שאלה אותי בנימוס
"אני..." חיפשתי ניסוח "אני חבר טוב שלא פגש בה הרבה זמן"
אמרתי לבסוף. אמא שלה הנהנה בראשה, עדיין מהוססת "ניצן בבית
החולים. אני מניחה שהיא תשמח לראותך, אם כך" אמרה לי ואני
נסוגתי טיפה לאחור והנהנתי בראשי לאט "אז תוכל להצטרף אליי,
אני בדיוק נוסעת לשם" הציעה ואני נשארתי קפוא במקומי, בלי
יכולת לעשות דבר. היא לקחה את תיקה ואת המפתחות ונסענו לכיוון
בית החולים. בדרך ביקשתי ממנה רגע לעצור, ירדתי לחנות פרחים
וקניתי לה זר של ורדים אדומים. האם חייכה לעברי חיוך עצוב
והודתה לי, מצחיק. כשהגענו לחדרה של ניצן בבית החולים, היא לא
הייתה שם. האם דיברה עם אחת האחיות ולאחר מספר דקות היא הופיעה
עם אגרטל פשוט, בו הנחתי את הורדים שקניתי לניצן. האחות בישרה
לנו שהבדיקה תהיה ארוכה מהרגיל ושנתאזר בסבלנות. חיכיתי חצי
שעה, שעה, שעתיים. וכבר היה מאוחר מידי. בחוץ כבר התחיל
להחשיך. התנצלתי לאמא שלה כי הייתי חייב לחזור כבר הביתה
"תאמרי לה, שהיא קיבלה את הורדים ממישהו שאוהב אותה" אמרתי לה
בעודה מחייכת חיוך עצוב "אני אבוא לבקר אותה שבוע הבא" אמרתי
עוד לפני שהחלטתי.
אחרי שבוע בדיוק, כבר ידעתי איך להגיע לשם לבדי ונכנסתי בהיסוס
לחדרה, המיטה שוב הייתה ריקה, והורדים כבר הספיקו לנבול. שאלתי
את אחת האחיות "איפה הבחורה שישנה על המיטה הזאת?" והצבעתי על
מיטתה הריקה של ניצן, האחות הביטה בי מספר שניות ואמרה "היא
נפטרה היום בבוקר מסרטן הדם" האחות נגעה בכתפי "אני מצטערת"
ואני נשארתי קפוא על מקומי, המום כשדמעה אדומה זולגת על לחיי,
והתולעים מרסקות ומעכלות.