העיניים כבר צורבות,
כמו לפני בכי.
והגרון, חם, מבעבע,
כמו לפני בכי.
והשפה רוטטת,
כמו לפני בכי.
אז למה הבכי נשאר עמוק בפנים,
בתיבה קטנה, נעולה ושמורה?
למה הוא לא פורץ החוצה,
מאפשר לגרון לקרוע את עצמו,
ולעיניים לדמוע ולהאדים?
ולמה רק אחרי התעמקות בנושא הוא לפתע מתעורר,
ובמקום לצעוק הכל,
הוא נשמע חרישי וקטן.
למה?
בגלל שהוא פוחד מהתגובה של האנשים,
של העולם.
העולם, שהורגל לחשוב בדרכים מסוימות,
לא מקבל אנשים רגישים.
הוא רוצה רק אנשים שידרכו על השני,
שיעשו הכל כדי להשיג את מה שהם רוצים.
ולפעמים זה מוגזם.
זה לא הכרחי.
הבכי,
שקט, קטן, לא מורגש.
הבכי, שפוקד מיליוני אנשים בכל יום,
כלי חשוב במערכת האנושית,
מפחד מהצל של עצמו.