''וירא ה' את הארץ והיא משחיטה כי השחיט כל הבשר בדרכו על הארץ
ותישחט...'' המורה קוראת במהירות בלי להקשיב לקריאות התלמידים.
''די שושי...די, חכי רגע, מה היה המשפט הקודם? נו אנחנו לא
מספיקים!'' והמורה ממשיכה לדבר ולהרצות בלי עודף אכפתיות, אם
אנחנו מספיקים או מבינים או מקשיבים.
במקרה של רוב הבנים, האלה שלומדים פיסיקה, עם קצת שכל, וקצת
אכפתיות מהלימודים, הם מבינים אבל לא מספיקים.
במקרה של רוב הבנות, האלה שהן חצי פרחות וחרשניות במסווה,
מספיקות (שזה טוב לעתידן כמזכירות) אבל לא ממש מבינות.
במקרה שלי, אני פשוט לא מקשיבה, אני אצלם מהבנות, ואשאל
מקסימום ת'בנים אם אני לא אבין, ויהיה טוב. נקבל כרגיל ת'80 גם
במבחן הזה. חוץ מזה, איך הייתי יכולה לתעד את כל זה אם הייתי
מקשיבה?!
אבל פה ושם אני מקשיבה ושומעת שנח היה סוציומט ולאף אחד אין
מושג איך הכניסו את כל החיות לתיבה כשהיא הייתה 50:50:30
באמות.
ואת מי זה מעניין קיבינימט?!
רון מסתובב אליי ובלי להוציא מילה אני כבר אומרת לו
''שבע-עשרה''.
''מה?! איך אבל?! הסתובבתי לפני איזה חצי שעה והיה עשרים
וחמש!'' הוא אמר בנימת תסכול.
''אז כנראה שזה היה לפני 7 דקות. ושיעור תנ''ך זה נצחי כמו
התנ''ך!...''
הוא הסתובב ואני חזרתי לקשקש. אני חושבת שבכל שיעור תנ''ך אני
שוברת שיאים עם ציורי הפילים שאני עושה... אני שוקלת לעשות כבר
תערוכה.
טוב יאללה הגיע הזמן לישון, אין לי כוח. אני תופסת את הפוזה
כאילו אני כותבת ובעצם נרדמת לי על היד.
באמצע התנומה פתאום אני מקבלת משהו לראש שהעיר אותי.
''אינעל...'' התחלתי לסנן לאזור ופתאום ראיתי דף משובץ צהוב
מקופל שאומר כמובן שדביר שלח לי מכתב, דבר ברור מאליו לכולם,
אפילו למורה, שדוגרי, זה לא מזיז לה כל עוד אנחנו לא פוגעים
במישהו שמקשיב בדרך, משמע... אחד מ-13 הבנים שלומדים פיסיקה
ויושבים בקביעות בטור השמאלי ליד החלון או ה-11 פרחרשיות
שיושבות בשורות הראשונה והשנייה.
אנחנו לעומתם יושבים בשורה השלישית והרביעית באזור הקיר הימני
כדי שיהיה יותר קל לכתוב גראפיטי על הקירות עם תשובות למבחנים
בהיסטוריה, ואיך לא - תנוחה מעולה לשינה, אז למורה לא הפריע.
אני מתכופפת אל הפתק הצהוב המשובץ, פותחת אותו, וכרגיל כתוב בו
''ממצף ג'ייק?'' עניתי לו וזרקתי לו על הראש בכוונה: ''זה משהו
ששווה את ההשלמות שינה שלי? כתוב מהר שנספיק לפני מת'''.
אני רואה אותו קורא, ואז כותב, וכותב, וכותב, וכותב... אם זה
כבר שתי דקות שלמות, שבשיעור תנ''ך הרי עוברות הרבה יותר לאט -
אז זה משהו על חן.
אחרי עוד דקה סוף סוף הוא סוגר ת'עט, מקפל את המכתב וזורק, רק
שהפעם זה נכנס בדיוק לתוך התיק של דינה שיושבת לפניי, שאין לה
חברים או חיים, ועדיין לא הבנו למה כשהמורה השטנית לספרות
מקריאה ציונים בפני כל הכיתה, היא בכל זאת לא עוברת. כאילו
ילדה, מה את כן עושה בחיים שלך?
ועכשיו למשימה שתעסיק אותי ב-12 הדקות הנוספות שנשארו לשיעור,
איך אני מוציאה את הפתק הזה, גדוש הדיבורים על חן, דבר שלא
צריכים לדעת עליו, מתוך התיק של הילדה שאני לא זוכרת איך הקול
שלה נשמע.
דביר צוחק לעצמו ואני תוקעת בו פרצוף של ''אני אהרוג אותך!''
אני נשענת קדימה ולוחשת ''דינה! דינה!'' אבל היא לא שומעת.
דביר עושה לי עם היד שהיא כותבת. טוב אם היא לא שומעת אין
ברירה, תוכנית ב'.
אני מתקדמת קצת עם הכיסא קדימה ומחוץ לשולחן, ורואה את הפתק
יושב על קלסר, שזה טוב כי זה לא עמוק ודורש חיטוט. אני שולחת
את היד קדימה ככל שאני יכולה ורואה שאני לא מגיעה גם אם אני
מתאמצת ואני מחליטה לגרור אותו קצת לעברי עם הרגל על הכתפיות.
התיק רעד קצת וזז לעברי ואני בהתלהבות מושכת קצת יותר חזק
והתיק נופל ודברים מתחילים להישפך ממנו.
דינה מפסיקה לכתוב ומסתובבת מהר לכיוון התיק שלה, אוספת כל
מיני מכחולים, ושקית  ''סופרפארם'' מסתורית, וגם הפתק שלנו
נופל. אחרי שהיא החזירה הכל היא פתאום רואה את הפתק, מרימה
אליי מבט ושואלת ''בכיוון אלייך?'' אז ככה נשמע הקול שלה.
נכון.
''אה... כן'' חייכתי מובכת והיא נתנה לי את הפתק. פתאום היה
צלצול.
''טוב דביר אני אדבר איתך היום בדרך הביתה'', אמרתי לכיוונו של
דביר כשאני אורזת את הדברים, כשהוא השאיר מאחוריו רק אבק.
''חולה הילד הזה!'' אמרתי לעצמי ויצאתי החוצה.
נכנסתי לכיתת מתמטיקה כי המורה תמיד אוהב להקדים, ישבתי בפינה
שלי והתחלתי לקרוא את הפתק:
''תקשיבי, אתמול כבר לא יכולתי וקראתי לחן וליוני לשיחה
משותפת, בפרצוף שלו שאלתי אותה אם היה ביניהם משהו (כמו ששמעתי
מגיל שיוני סיפר לו) והיא אמרה לי לידו שלא היה ביניהם כלום!
מה היא הייתה משקרת לי לידו בקשר לזה? מה שאני לא מבין זה למה
שיוני ימציא דבר כזה ויגיד לגיל, כאילו זה סתם מוציא אותו
בצורה קצת טיפשית שהוא מושפל שהיא ככה מנשקת אותו את הנשיקה
הראשונה שלו כשהיא בכלל לא אוהבת אותו, והוא יודע את זה...
נראה לך שהוא מנסה לסכסך וככה להשיג אותה? חבל לי כי לי וליוני
היה דווקא קשר טוב ואני לא רוצה להרוס אותו, אבל איך אני יכול
להמשיך לדבר עם מישהו שממציא דברים על חברה שלי כדי לסכסך
בינינו ולגנוב אותה... למרות שאני לא בטוח בכלל שהוא ידע...
איך לעזאזל אני אגלה את האמת? חוץ מזה... למה בשיחה הזאת הוא
שתק ולא אמר כלום?''
''אוי דביר אתה כל כך עיוור ומטומטם'', חשבתי לעצמי ובדיוק
המורה למתמטיקה נכנס וקטע את מחשבותיי.
בסוף בית ספר חיפשתי את דביר ולא מצאתי אותו, אז התחלתי ללכת
הביתה לבד חושבת מחשבות. איך אני לא מבינה את הדביר הזה, הוא
לא מבין שחן משחקת בו? אני מתביישת לחשוב על כמה היא הייתה
חברה טובה שלי פעם...
פעם בוגד תמיד בוגד- זה חוק זהב, זה דיבר בסוציולוגיה, איך הוא
לא מבין שאם היא בגדה בחבר שלה שהיה איתה פאקינג שנה וחצי, לא
תהיה לה בעיה לבגוד בו - הסטוץ' המסכן הזה, שהיא אפילו לא
מספרת עליו לאנשים. אם רועי היה עושה לי משהו שמתקרב לזה הוא
יודע שהוא היה עף, זה חוק אצלנו גם אבל הוא לא מתכוון, וגם אני
לא. אנחנו סולדים מזה וממש נתבייש שתודבק עלינו התווית הזו.
הפלאפון שלי צלצל.
''שיהיו לך חיים ארוכים מותק! בדיוק חשבתי עליך!''
''מה חשבת?'' רועי שאל אותי בנימה המצחיקה שלו.
''שאתה שמן'', צחקתי.
''תודה חומד, גם אני אוהב אותך'', הוא אמר בציניות.
''סתם, גם התגעגעתי וגם חשבתי על איזה יופי שאנחנו דוגלים בזה
שאסור לבגוד'', אמרתי.
''למה, את חוששת?'' הוא שאל לא מבין.
''לא עזוב, סתם דביר הטיפש... ההוכחות מול העיניים שלו והוא
עיוור'', אמרתי באנחת עצב.
''נו הוא יהיה חייב להבין את זה בדרך הקשה, יש אנשים שלא
מבינים עד שזה מכה להם ישר בפרצוף'', הוא ענה ואז העביר נושא,
''מה את עושה היום?''
''כלום... ב''ה אתמול נגמר לי הלוח מבחנים לאיזה שבועיים
לפחות...'' אמרתי, מחכה לשמוע מה הוא מציע.
''רוצה שאני אאסוף אותך אליי ונראה סרט שהורדתי במחשב? הוא
צריך להיות ממש טוב.'' הוא ניסה לשכנע, אבל בכל הנוגע לבילוי
עם רועי ועוד ביום פנוי אמרתי - ''כן בטח, מתי תאסוף אותי?''
''עוד שעה אני אצלך?'' הוא שאל.
''סבבה, מחכה לראות אותך...'' אמרתי בקול מצחיק.
''גם אני, לאב יו בייבי - מואה!!!'' הוא נשק לי דרך הפלאפון.
''מואה מואה'', עניתי כהרגלי וזה היה ה''ביי'' שלנו.
המשכתי ללכת ואז ראיתי את דינה הולכת הביתה, לבד כמובן, ואז
חשבתי לעצמי, אולי כדאי שאני אתנצל בפניה על היום, רצתי קצת
וקראתי לה, והיא הסתובבה מופתעת.
''דינה, דינה'', אמרתי חצי מתנשפת לאחר ריצה קלה. מה?! אני רצה
עם תיק של 7 שעות!
''שיר... היי'', היא אמרה מופתעת.
''אה... היי... כן אה... רציתי להגיד לך סליחה על היום, פשוט
לא שמעת אותי ו...'' ניסיתי להסביר את עצמי בלי שזה יעבוד כל
כך.
''זה בסדר...'' היא אמרה, עדיין עם מין חשש בעיניים.
''תגידי... הכל בסדר איתך?'' שאלתי מתוך דחף בגלל השקית
שראיתי. אחרי המבט בעיניים שלה ישר ידעתי שזו הייתה טעות.
''כן, אני בסדר, תודה''. היא אמרה ואז נעצרה ליד בניין ישן. לא
יכול להיות שזה הבית שלה, היא הרי הייתה שכנה של דביר לפני
שהוא עבר, אני יודעת שהיא גרה ברחוב בן גוריון!
''את לא?'' התחלתי לשאול אותה, אבל החלטתי לסתום הפעם קצת יותר
מוקדם.
''מה?'' היא שאלה.
''לא משנה... אני צריכה ללכת'', אמרתי והיא נראה די מאושרת
מה''שחרור'' הזה.
וואי אני צריכה להתחיל לשלוט בהתערבות שלי בכל דבר שזז. מעניין
באמת מה היא עשתה שם...
הגעתי הביתה, התארגנתי לי ואז רועי הגיע ואסף אותי אליו.
נורא נהניתי איתו אבל בכל זאת חיכיתי לשיחה מדביר. איך הוא שכח
אותי ככה?
''תגיד רועי...'' התחלתי לשאול את רועי על דינה אבל ישר
התחרטתי.
''מה?'' הוא שאל. ידעתי שלא כדאי שאני אגיד לו כי הוא תמיד
אומר לי שלפעמים אני מחטטת יותר מדי בתחום שאני לא צריכה לגעת
בו.
''אתה אוהב אותי?'' אמרנו שנינו בקול מצחיק וחייכנו.

ברגע שהגעתי הביתה התקשרתי לדביר.
''למה לא דיברת איתי עד עכשיו, ולאיפה נעלמת אחרי שיעור תנ''ך,
רציתי לחזור איתך הביתה!'' אמרתי לו מעוצבנת. הוא תמיד עושה לי
את זה אבל אני תמיד סולחת. אח... אני שונאת את הצד הזה בי.
''נו אני מצטער... חן בדיוק קבעה איתי ו...'' הוא התחיל לומר
ולי קפץ הווריד.
''טוב, טוב... רק אל תזכיר אותה שוב... דביר, אני לא מאמינה
לה... אני לא חושבת שיוני סתם ימציא משהו כזה, אתה יודע שהוא
לא כזה'', הגנתי עליו.
''תשמעי, זו חן, אני לא חושב שאני מכיר הרבה בנים שהיו מסרבים
לה, אפילו אם זו נשיקה ראשונה והיא לא אוהבת אותם'', הוא אמר.
נו באמת!!! קצת נסחפנו, לא? זו כולה חן. חן שכל היסודי הייתה
סתם חננה. חן שלפני נועם לא היה לה חבר. חן שעד לפני שנתיים
נראתה כמו ילדה בת 12 ותמיד היינו מסתובבות אני היא מורן ושני,
אף אחד מהבנים לא היה מתחיל איתה או שהיא הייתה ברירה
למכוערים. וואי וואי קצת שינוי במראה, ואחרי זה כמובן בפוזה
ואת שובה את כולם, מה?
''לא, תשמע אתה דביר!'' עניתי לו מעוצבנת על ההערה הטיפשית
שלו. ''חן היא לא הביג דיל שאתה עושה ממנה! אני בכלל לא מבינה
איך היא הצליחה לדפוק לך ככה את הראש! מה שאני כן מבינה ובטוחה
בו ב-100% זה שהיא משחקת בך, ואין מצב שיוני נישק אותה כשהוא
ידע שאתם ביחד! ולמה בכלל כל העולם לא יודע שאתם ביחד? למה זה
סוד, אתה מוכן להסביר לי? זה לא נראה לך קצת חשוד?!''
הוא שתק כמה זמן. נו בטח, מה יהיה לו להגיד, בכל פעם אנחנו
מגיעים לשיחה הזאת ואני משתיקה אותו, הוא יודע שאני צודקת, אבל
יש לו את תסמונת ''האישה המוכה''. לא משנה כמה היא תתעלל בו
ותשחק בו, הוא ימשיך לחשוב שזו פעם אחרונה, והיא אוהבת אותו,
וכל העולם משקר והיא לא. איזה טיפש הילד הזה. כדי להפסיק את
השתיקה אמרתי לו ''טוב, אני אדבר עם יוני וזהו'', ואז שאלתי
אותו, ''תגיד יש לך מושג מה דינה צריכה לעשות ברחוב האשל?''
''אני נראה לך כמו מישהו שדיבר איתה בשנתיים וחצי האחרונות?''
כן , דביר היה פעם בקשר עם דינה, והם היו שכנים עד שהוא עבר
דירה ואנחנו נעשינו שכנים, ולאט לאט הוא ניתק את הקשר עם
דינה.
עברה לי בראש המחשבה... מתי אני פעם אחרונה דיברתי איתה לפני
היום, אבל המחשבה נקטעה כשדביר שאל אותי פתאום ''למה?''
''סתם ראיתי אותה נכנסת לשם היום... וכאילו היה לי מוזר...''
חשבתי תוך כדי.
''אולי היא מבקרת דודה...'' הוא אמר ואני הגבתי מהר ''נראה לך
שעם כל הכסף שיש לה במשפחה תהיה לה איזה דודה שתגור ברחוב
האשל?''
''כן, צודקת, לא יודע... מה זה מעניין אותך בכלל?'' הוא שאל.
''סתם... והיום ראיתי אותה עם שקית של בית מרקחת... נראה לך
ש...'' התחלתי להגיד ואז השתתקתי.
''נראה לי שמה?'' הוא שאל לא מבין.
''עזוב לא משנה, אה... אני צריכה ללכת... טוב, נדבר כבר,
ביי'', אמרתי וניתקתי מהר.
יכול להיות שהיא... לא, אין סיכוי. המחשבות רצו מהר לי מהר
בראש. זה שאני אוכלת סרטים באינטנסיביות זה עובדה מוכרת לכל,
אבל לדעתי תמיד צריך להיות מוכן לנורא מכל.
יכול להיות שאת הריקנות שהיא מרגישה היא ממלאת ב... מעשים עם
בנים? היא לא נראית טיפוס כזה, אבל בדידות עושה הרבה דברים לבן
אדם... אני חייבת לעזור לה... אבל למה שהיא תגיד לי משהו, היא
ואני בקושי מדברות! חשבתי שאני אעשה עם זה מחר משהו ונכנסתי
לאיי.סי.קיו.
יופי, הנה יוני... שלחתי לו הודעה:
''מה המצב?''
''בסדר, מה איתך?''
''ככה... תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו ותענה לי בכנות?''
''כן, בטח, שאלי!''
''מה בדיוק קרה באותו יום עם חן?''
''אה... עזבי, זה... זה לא משנה, היה, נגמר...''
''נו, לי זה כן משנה!''
''ת'אמת, שיר... היא באה אליי... כאילו דיברנו באיי.סי.קיו
וזה, והיא כנראה הבינה שאני רוצה אותה, אבל גם אם היינו ביחד
את יודעת שלא הייתי מנשק אותה ישר, זה לא אני, עם רינת שהייתה
כמעט חודש לא התנשקתי, כי לא הייתי בטוח שאני אוהב אותה ובסוף
שמחתי שזה לא היה סתם, נשיקה אצלי זה לא כמו אצל כולם...''
''כן, אני יודעת, לא חשבתי לרגע שזו יוזמה שלך... אז מה כן
היה?''
''היא שאלה אותי אם בא לי להיפגש, ואז נפגשנו, והיא שאלה מה
אני מרגיש אליה, כי היא חושבת שיש לי משהו אליה והיא לא בעד
להסתיר רגשות... ואז אמרתי לה שאני נורא מחבב אותה ושחשבתי
להזמין אותה לצאת מתישהו, אז היא אמרה שזה יכול להיות נחמד ואז
אמרתי לה שאני צריך ללכת, והיא פשוט באה ונישקה אותי, כמו
כלום!''
''זאתי... ממש תמימה החן הזאתי, ודביר הדפוק הזה מאמין לה,
כאילו אל תבין את זה לא נכון, הוא בלבטים כאלה, אבל הוא נוטה
להאמין לה כי אתה יודע... נו, הוא אידיוט.''
''חבל לי שבגלל השטות הזז אנחנו מתרחקים עכשיו כי הוא באמת חבר
טוב שלי, וחן לא שווה את הריב הזה, אני בכלל לא ידעתי שהם
ביחד! רק מהשיחה הזו שהוא יזם הבנתי את זה... ואז השתתקתי, לא
ידעתי מה לומר...''
''זהו, שכנראה זה לא היה רעיון כזה טוב... זה מה שגרם לדביר
לחשוב שאתה משקר...''
''נו, מה אני אעשה עכשיו? אם אני אלך לדבר איתו הוא בטח יחשוב
שאני משקר לו!''
''אני אנסה לדבר איתו... בסדר?''
''טוב, אני מקווה שזה יעבוד.''
''טוב, שמע, אני צריכה ללכת... אני כבר אעדכן אותך,טוב?''
''בסדר... לילה טוב!''
''לילה טוב...''
אוף, אני משתגעת מהדביר הזה... אני צריכה לקרוא לו באמת...
בלילה לא ישנתי טוב. חשבתי על דינה, איך אני אמורה ליצור איתה
קשר? אחרי שעה בלי פתרון נרדמתי.

יום אחרי הלכתי לדביר ואמרתי לו שאני צריכה להראות לו משהו.
''למה זה קשור?'' הוא שאל אותי ובדיוק היה צלצול. נכנסנו
לשיעור אנגלית.
עברו בדיוק שתי דקות עד שהגיע לידיי פתק צהוב משובץ.
''נו, מה רצית להגיד לי?'' הוא שאל במקום הממצף הרגיל שלו.
''זה לא להגיד, זה להראות, אתה יכול לבוא אליי היום אחרי בית
ספר?''
''אה, טוב, אני מניח... נו, אבל במה זה קשור?''
''תבוא ותראה!''
בלי ששמנו לב בכלל המורה לאנגלית צרחה על כולם על איך שהשיעור
מתנהל והודיעה על מבחן שיהיה לנו בשבוע הבא על כל הדקדוק.
''לא, המורה, נו, זה לא פייר, יש לנו פיסיקה, לא!'' כל הכיתה
צעקה ביחד ולמורה כמובן זה לא הזיז הרבה. שיט, מה אני אעשה,
אני לא יודעת כלום! הסתכלתי על כל הכיתה בזמן שהם שאגו ורק
דינה ישבה בשקט וציירה לה, ולא נראתה מוטרדת בכלל מכל זה...
ואז קפץ לי רעיון מעולה לראש.
''דינה... דינה'', קראתי לה אבל היא שוב לא ענתה.
פתאום היה צלצול. מה, כבר? רק התחלתי לארוז את הדברים שלי
ודינה כבר נעלמה, ניסיתי לחפש אותה ואז דביר קפץ לי לפרצוף
ואמר ''שמעי, אני אפגוש אותך יותר מאוחר, אני פשוט צריך להיפגש
קודם עם חן, טוב?''
''בסדר, בסדר... תבוא אליי ב-1:30, טוב?''
''סבבה, עפתי'', הוא אמר ורץ לכיוון הכיתה של חן.
חזרתי בדרך הביתה, שמחה כל כך שאני לא לומדת פיסיקה ואז ראיתי
את דינה מרחוק. שוב רצתי אליה, יותר מדי פעמים הקטע הזה קורה
לי יחסית לכושר הריצה שלי עם תיק עם אוקספורד.
''דינה, חכי...'' צעקתי והשתעלתי... כמה שהרגשתי זקנה ובלה
עכשיו.
היא הסתובבה, לא פחות מופתעת מאתמול, תוהה לעצמה מה אני אגיד
הפעם.
''מה שלומך?'' יצא לי פתאום.
''בסדר... מה איתך?'' היא שאלה גם בחביבות.
''לא טוב, האמת, המבחן הזה באנגלית תקוע לי באמצע החיים!''
''למה? אבל חשבתי שפרשת מפיסיקה'', היא אמרה ואני הופתעתי
מהאינפורמציה.
''אה... כן, נכון, אני סתם גרועה באנגלית.'' חייכתי בניסיון לא
להראות את פליאתי.
''אוי, זו לא בעיה, את פשוט צריכה לזכור את התבנית בעזרת
משפטים מוכרים וזהו...'' היא אמרה.
''זה מסובך מדי בשבילי...'' ניסיתי לראות אם היא תבין את
הרמז.
''אם את ממש צריכה עזרה אני יכולה ללמוד איתך קצת... אם את
רוצה'', היא אמרה בביטחון.
''זה יכול להיות מצוין'', שמחתי. שוב היא נעצרה ליד הבית הזה
ברחוב אשל ואז היא אמרה ''טוב, פה אני עוצרת, אז מתי את רוצה
להיפגש?''
''מתי נוח לך?'' שאלתי אותה.
''אני אהיה היום בבית בחמש וחצי בערך...רוצה שאני אבוא אלייך
בשש?''
''אה... כן מעולה. אז ניפגש ב-6... ביי'', אמרתי וחייכתי והיא
נופפה לי ונכנסה.
נחמד מצדה ככה להציע לי ללמוד ביחד. זה מה שקיוויתי שיקרה אבל
לא חשבתי שככה לא תהיה לה בעיה עם זה אחרי כל כך הרבה זמן שלא
החלפנו מילה.
הגעתי הביתה, אכלתי ואז היה צלצול בדלת. דביר הגיע.
''נו, מה רצית להראות לי?'' הוא שאל.
''בוא'', עניתי לו והובלתי אותו לחדר שלי, אל המחשב. הוא קרא
את השיחה.
''נו, שיר, ככה את מאמינה לו? למה שהוא יצא אפס מכל הסיפור
כשהוא רוצה לסכסך?'' דביר אמר, ואני מבינה שהשהייה עם חן חיזקה
את עמדתה.
''כן, האמת, ככה אני מאמינה לו. דביר, אתה ממש עיוור , איך אתה
לא רואה איך היא משחקת בך?'' הטחתי בו.
''שיר, את לא רואה איך היא מתנהגת כשהיא איתי, היא אוהבת אותי,
אני יודע את זה'', הוא ניסה לשכנע אותי.
''אוהבת בתחת שלי דביר, תעזוב אותה לפני שתיפגע יותר מדי!''
אמרתי לו.
''שיר, אולי את תעזבי אותי? אם את לא יכולה להאמין להרגשה שלי
ופשוט לשמוח בשמחתי, אז אין לנו יותר מדי על מה לדבר!'' הוא
אמר וקם.
''דביר, אתה עושה טעות! לא כדאי לך לצאת מהחדר הזה'', אמרתי
והוא טרק את הדלת. ''בסדר!'' צעקתי לו, ''אבל אחרי זה תראה
שתצא קירח משני הצדדים כי כשתגלה את הפרצוף האמיתי שלה לא יהיה
לך למי לבכות!'' אני לא מאמינה שהוא כל כך טיפש! אוי, אלוהים,
איזה ילד מעצבן.
צלצול בדלת. אה, יופי, הוא בטח קלט בעצמו כמה הוא טיפש וחזר
לבקש סליחה, אני לא אסלח לו כל כך מהר... ''אה מותק זה אתה'',
פתחתי לרועי את הדלת.
''גם אני שמח לראות אותך...'' הוא חייך חיוך ציני ונתן לי
נשיקה. ''מה קרה?'' הוא שאל.
''סתם דביר טיפש... רבנו בגלל חן...'' אמרתי לו.
''אה, כן, ראיתי אותו הולך עכשיו מעוצבן הביתה באמת...'' הוא
הוסיף.
''אני לא מבינה איך הוא יכול להיות כל כך מטומטם!''
''שיר, תשמעי, הוא מאוהב, את לא יכולה להאשים אותו, אם מישהו
היה אומר לך שאני התנשקתי עם מישהי, כל כך היית רצה להאמין לו?
או רוצה להאמין לו? את יודעת שלא...''
''כן, יש בזה משהו...'' אמרתי, ''אבל הם בקושי ביחד, הם
מסתירים את זה, והיא בגדה בחבר הקודם שלה ויוני הוא חבר טוב
שלו...'' הסברתי.
''אני יודע אבל אין מה לעשות, האהבה היא עיוורת לפעמים, ואת
צריכה לתת לו לעשות את הטעויות שלו, אני מבין את הצורך שלך
לעזור לו כי הוא חשוב לך, אבל אל תהרסי את הידידות שלך איתו
בשביל זה... למה גם את צריכה להפסיד מכל הסיפור?''
רועי הזה כל כך חכם... חבל שלא דיברנו קודם, הוא היה עוזר לי
למתן את הכעס שלי כי עכשיו באמת גם אני הפסדתי מהסיפור. אני
ודביר אף פעם לא רבנו, וזה נראה לי הולך להיות רציני עכשיו...
''אתה צודק, רועי... אבל אני במצב כרגע שאני לא יכולה לבוא
אליו לבקש סליחה, גם כי אני צודקת וגם כי הוא אטום... אני אחכה
שהוא יעשה את הצעד.''
''איך שבא לך, תעשי מה שאת חושבת שנכון לעשות.''
''אני חושבת שנכון לעכשיו אני צריכה לנשק אותך!''

אחרי כמה זמן רועי הלך לעבודה ואני ראיתי טלוויזיה עד שדינה
באה.
''היי, מה נשמע?'' שאלתי אותה כשפתחתי את הדלת.
''בסדר גמור... יש לך בית מאוד יפה!'' היא אמרה.
''תודה, רוצה לשתות משהו, לאכול?'' הצעתי לה.
''לא, לא תודה...'' היא ענתה בנימוס והלכנו לחדר.
התחלנו ללמוד ויותר מאוחר אימא שלי הגיעה ונכנסה לחדר לראות אם
אני נמצאת.
''אה שלום שיר, אני רואה שיש לך אורחת. נעים מאוד אני אימא של
שיר, מירי''.
''נעים מאוד'', דינה ענתה. נראה לי קצת מבוהלת מקצב הדיבור של
אימא.
''מה זה, שיר? למה את לא מכבדת אותה במשהו?'' אימא שלי ישר
שאלה.
''לא, זה בסדר, אני לא...'' דינה ענתה ואימא שלי כבר יצאה
מהחדר, שמעתי אותה מכינה מגש במטבח, תוך שתי דקות היא נכנסה עם
שוקו קר ועוגיות שוקולד צ'יפס ועוגת שיש.
''הנה, תאכלו ותשתו משהו. אני בסלון.'' אימא אמרה ויצאה, כשאני
מחייכת מובכת.
''אימא שלך נורא נחמדה'', דינה צחקה.
אחרי עוד קצת זמן שלמדנו דינה הסתכלה בשעון ואמרה: ''אוי, כבר
7:50, עוד מעט מתחילה התוכנית שלי אז נראה לי שאני צריכה
ללכת''.
''מה גם את רואה ת'טלנובלה בערוץ שלוש?'' שאלתי בהתלהבות.
''בטח, כאילו יש בה קטעים מטומטמים אבל זה מצחיק ואני כבר ממש
מכורה, לא הפסדתי אף פרק! כל שנה אני מתמכרת מחדש!''
''וואי בדיוק כמוני! אז בואי תישארי ונראה ביחד, תלכי אחרי
זה!'' אמרתי לה וראיתי שהיא נורא שמחה.
אימא הכינה אוכל ואז גם אבא חזר, כי תמיד היום יש לו יום ארוך
במשרד וכולנו ישבנו וראינו את הטלנובלה, חוץ מאבא שבשלב מאוחר
הלך לחדר שלו ושל אימא כדי לראות חדשות. נורא נהניתי עם דינה,
והיה לי מוזר שכל הזמן הזה חשבתי שהיא כזו מוזרה. כשנגמרה
הטלנובלה חזרנו לחדר והיא ארזה את התיק שלה.
''נורא נהניתי איתך היום'', אמרתי לה.
''כן, גם אני נורא נהניתי'', היא חייכה.
''את פנויה גם מחר?'' שאלתי אותה.
''כן, אני אבוא אלייך באותה שעה'', היא אמרה.
''ודינה...'' התחלתי לומר לה.
''כן?'' היא שאלה.
''את יודעת, אני מרגישה לפעמים קצת רגשות אשם על הקשר שלי ושל
דביר, כאילו גנבתי לך אותו קצת'', אמרתי בנימה מתנצלת.
''זה בסדר, זו לא אשמתך... זה משהו ביני לבינו זה לא קשור
אלייך'', היא חייכה.
''אה, אוקיי...'' אמרתי וליוויתי אותה לדלת. ''תודה רבה שעזרת
לי''.
''אין בעד מה, אז מחר ב-6 שוב, כן?''
''מחר ב-6. לילה טוב!''
''ביי'', היא אמרה וסגרתי את הדלת. נראה לי שאנחנו יכולות
להיות חברות ממש טובות.
''חמודה החברה הזו שלך'', אימא אמרה לי. ''איך זה שאף פעם לא
ראיתי אותה קודם?''
''לא יצא'', אמרתי לה, לא רציתי שהיא תתחיל לחקור מה מו מי.
הלכתי לישון וחשבתי על מה באמת היא עושה בבניין הישן הזה
ותהיתי לעצמי אם אני אצליח להתקרב אליה בצורה שהיא תרגיש שהיא
יכולה לסמוך עליי בעניין הזה.

למחרת בבית הספר ראיתי את דביר. הוא נתן בי מין מבט מוזר ולא
אמר כלום. אוף, הוא כל כך מעצבן, איך הוא לא בא ומבקש סליחה?
נכנסתי לשיעור תנ''ך. היה נורא מוזר לא לקבל ממנו שום פתק כל
השיעור. אני חושבת שגם הילדים מסביב, אלה שמזמן כבר לא טורחים
לעקוב אחרי המורה כי הם יודעים בדיוק כמה יצליח להם, לא הבינו
מה קורה ולאן נעלמו החלפות הפתקים המצחיקות שלנו.
בהפסקה בין השיעורים ראיתי את יוני. ניגשתי לדבר איתו.
''נו? התקדם משהו?'' הוא שאל אותי.
''חוץ מהעובדה שאני והאידיוט לא מדברים עכשיו, כלום.'' אמרתי
בפרצוף עקום.
''אוי, שיר, אני מצטער, לא רציתי לגרום לכם לריב בגלל זה...''
יוני הרגיש לא בנוח.
''אל תדאג, זה יסתדר. אני אישית לא יכולה לסבול אותו כרגע
כשהוא קשור ככה לחן הטיפשה הזאת, הוא פשוט מגעיל אותי, כשהוא
יתאפס על עצמו - שיחזור.''
''את רוצה שאני אלך לדבר איתו?''
''לא, לא, זה לא יעזור, ובכלל אני רוצה שהוא יבין לבד, נמאס
לי! מה אני צריכה לרוץ אחריו שיתפוס שכל? שייפגע קצת, אולי אז
הוא יידע להקשיב לי יותר.''
וממש בזמן שאנחנו מדברים, ראינו שנינו את חן עומדת בפינה
ומצחקקת עם ערן, עוד אחד מהפתים ש''נפלו ברשתה'' שכמובן לא
יודע שום דבר עליה ועל דביר. טוב שהיא לא נמרחה עליו לגמרי.
הוא בדיוק הלך ושתי שניות אחרי ממש - דביר הגיע. איך הוא בדיוק
מפספס את זה. וואי, אני לא מאמינה, אני כל כך רוצה להגיד לו
משהו. אבל אני ארסן את עצמי, זו כבר הבעיה שלו וזהו. הוא וחן
הלכו ועברו לידנו ובדיוק כשדביר הפנה את הראש חן קרצה ליוני.
אני פשוט לא מאמינה על הילדה הזו איזו שרמוטה. אווווחחחח שדביר
כבר יגלה את הפרצוף האמיתי שלה.
''אני פשוט לא מאמין על הילדה הזו, אין לה מעצורים!'' יוני אמר
לי ממש כאילו ממשיך את מחשבותיי.
''אני אומרת לך, אני כל כך מחזיקה את עצמי שלא לפוצץ אותה
במכות של החיים!'' עניתי לו מעוצבנת.
''טוב, זה לא בדיוק יעזור, את יודעת, צריך רק למצוא דרך שדביר
יבין. אולי למצוא דרך להוביל אותו לתפוס אותה על חם!'' יוני
הציע.
''כן... אוקיי, אני אתחיל להיצמד לחן הזאת, אני בטח אשמע משהו
מתישהו'', אמרתי והגלגלים בראש שלי התחילו לזוז, אבל אז בדיוק
היה צלצול.
''טוב, אני חייבת לחזור לכיתה, נדבר כבר.''
''כן, גם אני, ביי.''
נכנסתי לשיעור ספרות, ואחרי כמה דקות המורה נכנסה. דביר עדיין
לא היה בכיתה. זה מוזר, דביר בדרך כלל לא מפסיד אף שיעור
ספרות. אם יש משהו שהוא אוהב, וגם אני, זה ספרות.
למדנו את השיר ''לילות לילך'' שגרם לי לחשוב על דביר, ועל כל
הסיפור שלו עם חן, על הצד השלישי הזה שכל הזמן יש ואיך הוא
עדיין אוהב אותה, אני בטוחה שבמקום מסוים הוא יודע.
הוא לא חזר כל השיעור, וגם לא לשעתיים היסטוריה שאחרי או
לשעתיים מתמטיקה שהוא אף פעם לא מפסיד כי הוא יודע כמה זה חשוב
שהשנה אסור לפספס כלום.
כשחזרתי הביתה ראיתי מרחוק את דינה, אבל הפעם לא קראתי לה.
ראיתי אותה נכנסת לשביל של הבית, ופתאום אחריה הגיע בחור,
במדים של חייל, הם דיברו קצת, היא נראתה עצובה פתאום כשהיא
דיברה איתו. זה נראה לי נורא חשוד. אולי אני צריכה להיכנס
אחריה? מי יודע מה הוא עושה לה? טוב, אסור לי לעשות את זה, אני
לא יכולה לדעת ו... אולי היא רוצה, אני... טוב, אני פשוט צריכה
לנסות לא לחשוב על זה. אולי היום היא תגיד לי על זה משהו.
כשהיא באה אליי היום לא הצלחתי להעלות את הנושא.

למחרת בבית הספר שוב אני ודביר לא דיברנו, והוא רק הסתכל עליי
כמה פעמים, אבל בעיקר השתדל שלא. אני את ההפסקות שלי ביליתי
בעיקר עם רועי ואת הקצרות יותר עם יוני, שנעשה הידיד הטוב שלי
בנסיבות הנוכחיות.
היום המנקה שלנו לא יכלה לבוא בבוקר אז היא באה אחרי הצהריים,
אז אמרתי לדינה שאם אפשר שנלמד אצלה היום. היא לא נראתה נלהבת
כל כך מהרעיון.
''אפשר פשוט לפנות את החדר כשהיא תרצה לנקות אותו, או ללמוד
בגינה, לא?'' היא ניסתה להתחמק מהאירוח שלי כנראה.
''לא, היא עוברת על כל החדרים בו זמנית עם המטאטא והשואב
והמגב, זה בעייתי, ויש הרבה חרקים בלילה כשמדליקים את המנורות
בגינה, עדיף פשוט לבוא אלייך'', אמרתי בנונשלאנטיות כאילו אני
לא מבינה שהיא לא רוצה שאני אבוא אליה.
''טוב, אז תבואי אליי בשש'', היא אמרה בנימה מוזרה.

כשבאתי אליה ב-6 אימא שלה פתחה לי. היא נראתה נחמדה בהתחלה,
אבל כשאמרתי לה שבאתי לדינה, היא קראה לה במין צווחה מעצבנת,
ודינה ירדה בריצה מהירה וגלגלה עיניים.
''היי'', היא אמרה לי באי נוחות. ''בואי לחדר'', היא הוסיפה
בשקט ועלתה בחזרה, אני אחריה.
היה לה בית ענק, שלוש קומות, גג ומרתף, שלא לדבר על גינה קדמית
שנראית כמו גן טרופי וגינה אחורית שכללה ג'קוזי גדול.
החדר שלה היה גדול, אפילו גדול מאוד, והוא היה מלא בכל מיני
ציורים שאני מניחה שהיא ציירה. היא מציירת מאוד יפה. באמצע
החדר עמד סטנד ללוח ציור ועל שולחן הכתיבה היו הרבה מכחולים
מפוזרים. כנראה הציור זה ממש הקטע שלה, עוד יותר מהמגמה. על
השולחן היה גם אלבום גדול של תמונות ומתוך אינסטינקט לקחתי
אותו, התיישבתי על המיטה והתחלתי לדפדף בו. היו שם תמונות נוף
ממש יפות, של שקיעות בין הרים ושל אורות וצללים על עצים ועל
אבנים, וגם כל מיני תמונות של מים, בהשתקפות של משהו, מטפטפים,
גועשים, או אחרי ערבול קל כאילו נפלה אליהם טיפה.
''את כל זה את צילמת?'' שאלתי אותה.
''כן, זה פרויקטים בצילום, היו לנו שלושה השנה, לא הספקנו הרבה
כי לא שמים על זה הרבה דגש במגמה, יש לנו רק שעתיים בשבוע,
ורוב הזמן זה על פיתוח ועל הצילום עצמו, או הסתכלות על תמונות
של תלמידים והערות, זו בעיה להתקדם כשאנחנו 35 ילדים בכל
קבוצה''.
''וואו הן ממש יפות'', אמרתי והמשכתי לעלעל. בהמשך ראיתי
תמונות של כל מיני ילדים בשכבה, אבל הם לא מסתכלים, זה בדיוק
בפוזיציה שהם לא רואים. הייתה שם תמונה של הדר ושל יואב
מתנשקים על מדרגות החירום. דוגרי, אני שונאת את שניהם ואת
הסצינות שלהם, אבל עם כל ההמולה מסביב והשקט שהיא צילמה אותם
במרכז, באמצע נשיקה לא בוטה מדי, זה יצא ממש יפה, כמעט קסום
אפילו.
הייתה שם תמונה של ליאור מאחורי הקפיטריה באמצע סיגריה, ואם יש
משהו שאני שונאת זה מעשנים אבל זו הייתה תמונה ממש יפה, איך
היא תפסה את העשן יוצא לו בזווית מהפה, ממש בולט, זה היה כמעט
מהפנט.
הייתה שם גם תמונה של אור משחק כדורסל והוא בדיוק באמצע קפיצה
להטבעה, זו הייתה תמונה ממש טובה כי היה עליו מין פוקוס כזה
והשאר מטושטש, הוא בטח היה רוצה עותק של זה.
הייתה שם תמונה של סיוון מקבלת ביצה לראש מקרן, כי הייתה לה
יום הולדת. זה היה ממש בפיצוץ, ראו את הנוזל באוויר. עכשיו, זו
תמונה שצריך לפרסם באתר בית ספר.
התמונה הבאה הייתה שלי ושל דביר. מוזר לראות אותנו באלבום של
מישהי שלא דיברנו איתה כל כך הרבה זמן אבל זו הייתה תמונה יפה.
שנינו נשענו על הקיר במסדרון וצחקנו ממשהו. וממש רואים דרך את
התמונה את האושר הטבעי שלנו בעיניים. זה גרם לי להתגעגע אליו.
''מתי צילמת את זה? איך זה שלא ראיתי את זה?'' שאלתי אותה
והצבעתי לה על התמונה שלי ושל דביר.
''אה, זה הכל מלפני שבוע, זה הפרויקט האחרון שלנו.''
''שהנושא שלו הוא מה? אנשים?'' שאלתי.
''לא בדיוק, יותר - מצבים בחברה האנושית'', היא ענתה לי.
''טוב'', אמרתי וסגרתי את האלבום, ''כדאי שנתחיל ללמוד, לא?''
ישבנו כמה זמן ולמדנו ופתאום אימא של דינה נכנסה לחדר ושאלה
אותה בעצבים:
''ומה עם החזרות שלך היום? התכוננת?''
''לא, אימא, אני לומדת למבחן!''
''החזרות האלה הרבה יותר חשובות לך מאיזה מבחן סתמי!'' אימא
שלה אמרה לה בעצבים.
''אימא, אני צריכה ללמוד, תני לנו ללמוד בבקשה, אני אתכונן
אחרי זה'', דינה ענתה לה מאופקת.
אימא שלה עשתה פרצוף וסגרה את הדלת. הייתי קצת מובכת ודינה
אמרה לי בתגובה: ''אל תתייחסי אליה, היא פשוט רוצה שאני אהיה
כמו אחי הגדול, הוא נגן כינור ומופיע בחו''ל ומרוויח מזה המון
כסף והיא רוצה שאני אהיה בדיוק כמוהו, רק שלי לא כל כך בא...
זה כל כך משעמם...'' היא אמרה וגלגלה עיניים. ''אנחנו תמיד
רבות על זה ואין מה לדבר איתה, זו כאילו הפכה למטרת העל בחיים
שלה''.
''לא נורא, בעוד שנה תהיי בת 18 והיא לא תגיד לך יותר מה
לעשות'', אמרתי בחיוך וניסיתי לעודד אותה.
''כבר עכשיו אני לא ממש שואלת אותה'', היא ענתה, וגרמה לי
להעלות הרבה סימני שאלה בראש, אבל לא העזתי לשאול.
אחרי זה חזרנו ללמוד, ואז התחילה הטלנובלה. ראינו אותה ביחד
ואז אמרתי לה שאני חייבת ללכת הביתה.

למחרת היה יום שישי ודביר עדיין לא אמר לי כלום בבית הספר.
דינה לא יכולה ללמוד היום, וגם לא מחר, ואני קבעתי עם רועי
שנבלה ביחד מהצהריים. אני אוהבת ימי שישי איתו, אנחנו אוכלים
ביחד עם כל המשפחה שלי או שלו, ואז אנחנו נחים ביחד, ובערב
אנחנו יוצאים.
היום הוא בא אליי, ואחרי שדיברנו עם חברה שלי מאי וחבר שלה צחי
, שהוא גם חבר של רועי, קבענו לצאת ביחד לסרט ולמסעדה. הסרט
היה מעולה ואחריו הלכנו למסעדה חדשה שפתחו בעיר. ראיתי שם את
דביר וחן והתעצבנתי.
''מה קרה, שירוש?'' רועי שאל אותי כשהוא שם לב איך מצב הרוח
שלי השתנה פתאום.
''הם פה, הוא לקח את הקופה למסעדה'', סיננתי בעצבים.
''אל תתייחסי אליהם'', רועי אמר לי.
''איך אני יכולה שלא?'' שאלתי אותו.
''את רוצה שנלך?'' הוא שאל.
''לא, בסדר, נישאר פה, אני לא אעזוב כי הוא והפרחה הבוגדנית
הזו פה''.
''יופי, כי הם לא צריכים להזיז לך!''
לקח כמה זמן עד שדביר קלט אותי, ואז הוא התחיל להיות גם מבואס,
וכשחן קלטה את זה היא פשוט התחילה לצרפת אותו באמצע המסעדה.
איכס, איזו ילדה דוחה וזולה.
אחרי זה הלכנו לבית של מאי וישבנו שם כולנו. היה ממש נחמד.
עשינו מרתון של משחק שרועי מצא באינטרנט ואני והוא התמכרנו
אליו, והדבקנו גם את מאי וצחי.
כשיצאנו ממנה ישבנו אני ורועי קצת במכונית שלו והוא אמר לי שוב
שאני לא צריכה להיות מבואסת מכל העניין הזה של דביר ושהוא יבין
מהר את הטעות שלו, ובדיוק כשהוא אמר את זה ראינו את חן עם
ערן.
''אני פשוט לא מאמינה על השרמוטה הזאת, באותו ערב להיות עם
שניהם?! לאיזו רמה היא הגיעה?! אתה מבין למה אני כל כך מעוצבנת
מהעניין הזה?!'' אמרתי לו.
''כן'', הוא אמר מאוכזב, ''אבל אין לך מה לעשות כרגע, את יודעת
הרי שבכל מקרה הוא לא יאמין לך כרגע, תני לו להבין לבד, אחרי
זה הוא עוד יותר יצטער שהוא לא הקשיב לך.''
רועי החזיר אותי הביתה ונתן לי נשיקה חמודה על השפתיים אז קצת
שכחתי מדביר והלכתי לישון שמחה שאני לפחות יכולה להיות בלי
ספקות לגבי הקשר שלי עם רועי.
סוף השבוע עבר כרגיל מהר כי בכל יום שבת אני ורועי מטיילים כל
היום עם אחת מהמשפחות שלנו והנה שוב מגיע לילה שלפני לימודים.
נכנסתי לאיי.סי.קיו, דביר היה על און ליין וכמובן לא שלח שום
הודעה, יוני לעומת זאת כן שלח.
''מה נשמע?''
''הזכרת לי עכשיו כמה אני מעוצבנת.''
''למה?''
''כי אתה אחד המסכנים בכל הסיפור עם חן, ראיתי אותה עם דביר
ביום שישי במסעדה וכמה שעות אחרי זה היא הייתה עם ערן באיזה
ספסל ציבורי.''
''איזו שרמוטה!''
''אתה מספר לי? איכסה.''
השיחה נגררה לה לקומץ קללות מכובד שעייף אותי במקצת אז אמרתי
ליוני שאני הולכת לישון, אבל כשהלכתי למיטה לא ממש נרדמתי.
חשבתי על דינה ומעניין מה היא עושה עכשיו, אם היא שוב בבניין
הזה, ומה החייל הזה רצה ממנה, ואם זה קשור אליו מה שהיא קנתה
בבית מרקחת, אם זה קונדומים או אני לא יודעת מה. קיוויתי שלא.

יום למחרת כרגיל בבית הספר, שום יחס מיוחד ושונה מדביר, ואחרי
בית הספר שוב ראיתי את דינה נכנסת לבית ובדיוק החייל הזה הגיע
שוב ודינה שוב הייתה עצובה. מה הוא עושה לה, אלוהים ישמור?!
היום כשהיא באה אליי בפעם האחרונה ללמוד, כי המבחן מחר, שוב לא
הצלחתי לדבר איתה על זה אבל היא בהחלט דיברה איתי על נושאים
שמטרידים אותי.
''מה קרה איתך ועם דביר? יש באמת משהו שיכול להפריד ביניכם?''
היא שאלה אותי.
''מסתבר שכן'', עניתי לה.
''ומה הדבר הזה?'' היא שאלה.
''באמת שאין לי בעיה לספר לך, אבל הדבר הזה כל כך מעצבן אותי,
שאני מעדיפה לא לדבר עליו, להתעצבן ולצאת מריכוז, דברי איתי על
כל דבר חוץ מעליו, טוב?'' ניסיתי להישמע כמה שפחות מעליבה, כי
רציתי שהיא תרגיש חופשי איתי.
''אה, אוקיי, מה שזה לא יהיה, אני בטוחה שזה לא שווה את זה,
ושתפתרו את זה בסוף'', היא ניסתה לעודד.
''אני גם מקווה'', עניתי לה וחזרנו ללמוד.
כשסיימנו וראינו כהרגלנו את הטלנובלה, ואכלנו, אמרתי לה,
כסיכום, שאני ממש שמחה שלמדנו ביחד, כי היה לי ממש כיף וחבל לי
שלא נעשינו חברות כאלה קודם.
''גם אני מאוד נהניתי איתך'', היא אמרה לי.
''ואני ממש מרגישה קרובה אלייך, תדעי את יכולה לבוא אליי עם כל
בעיה'', אמרתי לה ורמזתי בלי שהיא תבין, כנראה.
''גם את'', היא חייכה אליי. ''טוב, כדאי שאני אלך, לילה טוב
לך, ובהצלחה מחר!''
''כן, תודה רבה, בהצלחה גם לך!'' אמרתי לה והיא הלכה.
ביום למחרת המבחן באמת היה קלי קלות בשבילי, ועשיתי אותו ב-20
דקות בהן גם בדקתי אותו, כשהקציבו לנו שעה שלמה בשבילו.
דינה סיימה אותו 5 דקות לפניי ובגלל שזו הייתה השעה האחרונה מי
שסיים הלך הביתה.
כשיצאתי מהכיתה ראיתי את דביר בחוץ, שלא היה במבחן, כי הוא לא
למד בטח, הוא היה עם חן, ולי היה בא להקיא. נעצתי בו מבט
והלכתי משם.
ירדתי לקפיטריה לקנות ליקריץ ואז הלכתי בדרך הביתה.
כשעברתי ליד הבניין ברחוב האשל ראיתי פתאום את דינה יוצאת משם
בבכי. רצתי אליה. זה בטח החייל הזה, אלוהים ישמור, מה הוא עשה
לה?!
''דינה! דינה מה קרה?'' צעקתי לה. היא פשוט המשיכה לבכות.
''דינה, מה קרה לך? הוא עשה לך משהו?'' שאלתי אותה.
''מי?'' היא שאלה אותי חזרה.
''החייל הזה, הוא עשה לך משהו?'' שאלתי אותה בהיסטריה.
''מה? איזה חייל? על מה את מדברת?'' היא שאלה אותי, קצת
נרגעת.
''אני ראיתי שאתמול את... ו...'' התחלתי למלמל. לא ידעתי מה
להגיד, ופתאום הגיע אמבולנס לחניית הבניין. ''מה קרה, דינה?''
''האישה הזקנה שאני מטפלת בה, היא נפטרה היום'', היא אמרה לי.
''מה? איזו אישה?'' שאלתי אותה, לא מבינה.
''בואי נלך הביתה ואני אסביר לך'', היא אמרה לי והתחילה ללכת.
מסתבר, שדינה מטפלת באישה זקנה, שהחייל הזה הוא בעצם הנכד שלה,
ולבת שלה אין זמן לטפל בה אז היא באה אליה בכל צהריים לדאוג
להאכיל אותה ולדבר איתה, ולשחק איתה קלפים עד שהנכד שלה חוזר
מהצבא, ובימים האלה בגלל שהיא הרגישה ממש לא טוב הנכד בא מוקדם
מהצבא, ובגלל זה דינה הייתה עצובה כשהיא ראתה אותו.
''למה אבל את צריכה לעבוד?'' שאלתי אותה.
''אני מעדיפה לא להיות תלויה בהורים שלי, זאת אומרת, כמה
שפחות, אני מעדיפה להיות עצמאית מעכשיו, כל עוד זה תלוי בי.''
היא ענתה.
טוב, זה הסביר כמה דברים, את השקית של הסופר פארם והכל.
''ומה תעשי עכשיו? את יודעת שכבר אין לך כל כך ...'' אמרתי ולא
ידעתי איך לנסח את זה עדין מספיק.
''האמת, אני ממש לא יודעת, אני אתחיל לחפש עבודה במקום אחר,
אבל האמת היא שגם נורא נקשרתי אליה, היא הייתה נורא חמודה,
והרגשתי כאילו היא הסבתא שלי. אין לי סבתות, אחת נפטרה עוד
כשאבי היה צעיר והשנייה נפטרה כשהייתי בת שלוש. סבא אחד שלי
בחו''ל והשני גר באשקלון, שם גרה כל המשפחה של אימא שלי,
ואנחנו רואים אותם רק בחגים, בגלל זה מבחינתי זו הייתה חוויה
מאוד מרגשת, לקבל סבתא חדשה, אבל עכשיו גם היא נפטרה''. דינה
אמרה והעיניים שלה שוב החלו לנצנץ.
''אני בטוחה שגרמת לפחות לתקופה האחרונה שבחייה הרבה אושר, ועל
זה את צריכה לשמוח'', אמרתי והיא חייכה. ''כן, גם אני
חושבת''.
כשהיא חייכה, עם הדמעות, זו הפעם הראשונה שמתחת למעטה הקצת
מוזנח שלה, הבגדים הרחבים והשער הלא מסודר, ראיתי כמה שהיא
יפה. כל הימים האלה שלמדתי איתה, יותר ראיתי ילדה מסכנה, ילדה
במצוקה שבורחת לתשומת לב לא בריאה ובכלל לא שמתי לב כמה היא
יפה. רק עכשיו כשאני מגלה את הסיבה האמיתית לכל, אני יכולה
לראות אותה בבהירות כמו שהייתי אמורה לראות מההתחלה.
המשכנו ללכת הביתה ולרגע הסתובבתי וראיתי שדביר הולך אחרינו.
הוא הסתכל כל הדרך עלינו וכשראה שקלטתי אותו הוא הסיט מהר את
המבט. ברגע שהתפצלנו ונפרדנו לשלום, וקבענו שניפגש מתישהו
בתקופה הטיפה רגועה הזו המשכתי קצת הלאה ונעמדתי מאחורי גדר
חיה גבוהה של בית פינתי. ראיתי שדביר מתחיל לקרוא לדינה ואז
לרוץ קצת אליה. היא הסתובבה וקלטה אותו, עם אותו מבט מבולבל
שהיה לה כשאני קראתי לה. הם התחילו ללכת ביחד ואני לא הבנתי מה
לעזאזל הוא רוצה ממנה.
כל הצהריים חשבתי לעצמי אם זה מנומס מצדי לשאול אותה מה הוא
רצה ממנה, אבל בסוף החלטתי שלא, כי בכל מקרה אני לא רוצה שום
קשר לילד הזה ומצדי שילך לעזאזל.
כדי להירגע התקשרתי לרועי אבל הוא לא ענה לי. שכחתי שהיום הוא
מסיים מאוחר בגלל ההשלמות שעושים להם במתמטיקה.
אוף... דווקא כשאני כל כך צריכה לדבר איתו!
הלכתי לישון עד שצלצול של הפלאפון העיר אותי. רועי.
''יפיופה?'' שמעתי את הקול שלו אומר מבעד לשפופרת.
''כן...'' אמרתי בפיהוק.
''לא סתם יפיופה, יפיופה נרדמת, כמו באגדות'', הוא אמר עם חיוך
ששמעו עד אליי.
''כן, ממש'', אמרתי תוך התמתחות אבל גם עם חיוך.
''התקשרת, לא?'' הוא אמר.
''כן, שכחתי שהיו לך תגבורים במתמטיקה, איך היה היום?''
שאלתי.
''מתמטיקה, מה אני יכול להוסיף?'' הוא צחק.
''יש לך מה לעשות היום?'' שאלתי.
''אהה... האמת שבמפתיע לא!'' הוא ענה.
''אולי תבוא אליי?'' שאלתי בקול תינוקי.
''לבוא?'' הוא שאל ושמעתי צלצול בדלת.
''חכה שנייה, מישהו מצלצל בדלת''. אמרתי והתקדמתי אליה.
''טוב'', הוא ענה כשפתחתי את הדלת והוא חייך לו בכניסה.
ביליתי עם רועי את כל היום וזה לשמחתי השכיח ממני את המחשבה
שהטרידה אותי בקשר לדביר ולדינה.
בערב כשנכנסתי לאיי.סי.קיו דביר לא היה מחובר, אבל קראתי
באוואי של חן שהיא עם ''המהמם שלה'' ואני ניסיתי לחשוב, על
איזה אחד מהם היא מדברת בדיוק.

למחרת בבית ספר ראיתי את דינה.
''היי'', היא אמרה לי.
''היי, מה שלומך? מרגישה יותר טוב מאז אתמול?'' שאלתי אותה.
''כן, קצת, חשבתי באמת על מה שאמרת לי ואני שמחה שבאמת את זה
עשיתי''.
''אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב ושעזרתי טיפה לזה''. הוספתי.
היא חייכה ואז התחילה לומר ''אוי, את לא יודעת מה היה אתמול,
בדיוק אחרי שאני ואת התפצלנו, דביר קרא לי...''
''באמת?'' ניסיתי לזייף התפלאות רצינית כמו זו שהייתה לי אתמול
כשראיתי את זה קורה.
''כן... וכאילו, הוא שאל אותי עלייך!'' היא אמרה בחיוך.
''מה הוא שאל?'' אמרתי וניסיתי לפחות בטון להישמע לא כל כך
מעוניינת בידיעה על משהו מקיומו.
''סתם, כאילו הוא ראה שאנחנו מסתובבות ביחד בזמן האחרון ושאל
אותי אם דיברנו עליו'', היא ענתה.
''מה?! את רצינית?! מאיפה בכלל הוא ידע שאנחנו מסתובבות
ביחד?!'' עניתי, אבל לפני שהיא הספיקה להגיב המורה נכנסה
לכיתה.
אחרי השיעור ניסיתי לתפוס את דינה אבל היא נעלמה לי. כשראיתי
אותה, שוב זה היה עם דביר שניסה כנראה לדובב אותה לגביי, אז את
ההפסקה ביליתי עם יוני.
גם בדרך חזור מביה''ס לא יכולתי לדבר איתה כי סיימתי שעה לפניה
ומתתי מרעב, אז החלטתי פשוט להתקשר אליה היום אחרי הצהריים.
כשדיברנו פשוט קבענו להיפגש, שתינו בדעה שטלפון זה קצת בזבוז
זמן כשאפשר להיפגש וזה הרבה יותר נחמד. אז נפגשנו אחרי חצי
שעה.
''נו, אז מאיפה הוא יודע שאני ואת מסתובבות יחד? מה, הוא מרגל
אחרינו או משהו כזה?!'' אמרתי כאילו בעצבים, כשבעצם קצת שמחתי
שגם כשאנחנו לא מדברים הוא מתעדכן בכל מיני דברים שקורים
איתי.
''ת'אמת, אין לי מושג, לא דיברנו על זה.'' היא אמרה.
''אז על מה דיברתם?'' שאלתי קצת נעלבת.
''סתם, על כל מיני, הוא גם בא לבקש סליחה על כל התקופה הזו
שהייתה מאז שהוא עבר, איך שהוא התנהג וזה.'' היא אמרה.
''מה, שהוא לא דיבר איתך?'' שאלתי.
''כן, זה שהוא התנהג בילדותיות גמורה, שבגלל התשובה שלי הוא כל
כך התחרפן...''
''איזו תשובה?'' שאלתי בחשדנות.
''מה, את לא יודעת, כאילו, הוא לא סיפר לך?'' היא שאלה
בתמיהה.
''סיפר מה?'' לא הבנתי לאן היא חותרת.
''דביר אף פעם לא סיפר לך למה לא דיברנו?''
''אהה... כשאני חושבת על זה עכשיו אז... לא, לא ממש.'' עניתי
לה.
''כשהוא עבר דירה הוא חשב שנתרחק אוטומאטית, אז הוא לקח אותי
לשיחה על כמה שחשוב לו שנישאר קרובים, והוא גם אמר לי שכל
השנים האלה הוא אהב אותי, ועכשיו גם כשהוא עובר ונתראה פחות,
אם אני רוצה להיות חברה שלו.''
''את רצינית?!'' שאלתי בהלם. בחיים שלי הוא לא סיפר לי את זה.
''כן, רצינית לגמרי. אז כשהוא היה קצת מובן מאליו, אמרתי לו
לא, כי לא רציתי להרוס בינינו את הידידות, חשבתי שכחבר אני
ארגיש שהוא ילדותי מדי ואז נסיים הכל בכאסח, אבל אחרי שהפסקנו
לדבר, הבנתי שגם הפסדתי אותו ככה, וגם שזו הייתה טעות לחשוב
שלא נסתדר, כי גם אני אהבתי אותו, פשוט לא ממש ידעתי מה זו
אהבה, ואם החשש שאני מרגישה כרוך בזה.''
''וואו... לא היה לי מושג... אני... אני לא יודעת מה להגיד...
למה לא ניסית לדבר איתו אחר כך?'' שאלתי.
''הוא היה כל כך פגוע, לא היה עם מי לדבר'', היא אמרה באכזבה,
''לא נורא, זה כנראה לא צריך לקרות, גם די עבר לי מזה, הוא קצת
השתנה והכל''.
''כן, בטח, מאז שהוא שוב -מאוהב-'' אמרתי בגלגול עיניים.
''אה, כן?'' היא שאלה במין אכזבה וחוסר עניין בו זמנית.
''עזבי, באמת ילד טיפש, די לדבר עליו.''

למחרת בביה''ס היה לי טיול של מגמת הגיאוגרפיה (אני החלטתי
שאני לומדת בכלל משחק, ואין שום דבר שקשור לזה בביה''ס אז למה
סתם לקרוע ת'תחת?), וחזרתי הביתה אחרי הצהריים. האוטובוס הוריד
אותי רחוב ליד הבית וכשהלכתי ברגל פתאום ראיתי את דינה, הולכת
לכיוון הבית שלי עם אלבום התמונות שהיא צילמה לפרויקטים. קראתי
לה בהתחלה אבל היא לא שמעה, ואז ראיתי שהיא עוברת כביש לצד
השני של הרחוב, ונכנסת לבית של דביר. מה, היא משתפת פעולה עם
כל הדבר הזה?! כל דבר הוא מנסה לגנוב לי הדביר הזה?! מזל שיש
לי את רועי לעצמי ואותו הוא לא יכול לגנוב, נכון?!
וואי, אני מתגעגעת אליו, לא ראיתי אותו משלשום, אני אתקשר
אליו.
הוצאתי את הפלאפון ובדיוק הוא צלצל. רועי.
''שיהיו לך חיים ארוכים... בדיוק באתי להתקשר אליך!'' אמרתי
לו.
''מצוין, אז זה אומר שאת פנויה?'' הוא שאל.
''אהה... כן, למה לא?'' עניתי.
''בא לך שאני אאסוף אותך אליי? הורדתי לך את הסרט שאז רצית
שנראה ובסוף לא נשארו כרטיסים.''
''זה עם בראד פיט וג'וליה רוברטס?'' שאלתי.
''that's the one!'' הוא ענה.
''טוב, אז אני מבחינתי מוכנה תוך 10 דקות'', אמרתי לו.
''אין בעיה, אני כבר אהיה אצלך, פשוט תרדי למטה'', הוא אמר.
הסרט באמת היה מעולה כמו שציפיתי ואחריו רועי הכין לי פסטה
ברוטב בולונז שאני נורא אוהבת והוא תמיד אומר לי שאני נראית
כמו ילדה בת שלוש אחרי שאני אוכלת את זה כי זה נורא מלכלך.
אחרי זה ראינו חדשות עם ההורים שלו ואז הוא הסיע אותי הביתה.
בדרך, ראיתי בגן שבשכונה שלי את דביר ואת חן ביחד, וכל הרוגע
שלי עם רועי כאילו נשכח, אבל לא הראיתי את זה כי רועי מספיק
שומע אותי רוטנת על זה וכבר אין לו מה להגיד לי על זה אז פשוט
עדיף שאני לא אעכיר סתם את האווירה הכייפית שהייתה לנו.
''בובי?''
''מה?''
''אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם?''
''כן, גם אני אוהב אותך, יפיופה''.
בבית התקלחתי והלכתי לישון, בסה''כ היה לי יום ארוך למדי ויש
לי תחושה שגם מחר יהיה כזה.

בביה''ס היה לי יום ארוך במיוחד. בשיעור היסטוריה פתאום ראיתי
פתק צהוב משובץ עובר. לא הבנתי, מה הוא רוצה ממני. פתחתי את
הפתק וראיתי שכתוב שם: ''מדהימה שלי, אני מתגעגע''. לא הספקתי
להרים את המבט אל דביר ולשאול אותו מה לעזאזל ודינה כבר קראה
לי ואמרה לי שזה בשבילה. הסתכלתי על דביר וראיתי שהוא רק מחייך
לדינה. אני לא מאמינה, לא רק שהוא גונב לי אותה, מנצל אותה,
כשהוא ממשיך להיפגש עם דינה הוא גם משתמש בדברים שהיו רק שלנו!
אוף! טוב, לא אכפת לי, שייחנק מצדי. לא ידעתי על מי לכעוס יותר
- עליה או עליו. מה היא ככה הולכת אליו, מה היא טיפשה? היא לא
יודעת על חן?
אז הגיע שוב שיעור תנ''ך, שהוא אמנם אחד האחרונים, אבל הארוכים
ביותר. וואי, כל כך משעמם לי. שיהיו קצת יותר בשקט. אני אנסה
להשלים קצת שעות שינה.
תפסתי את התנוחה, ושוב משהו פגע לי בראש. פתק צהוב משובץ. טוב,
נו, מה הם הולכים להתכתב עכשיו בכל השיעורים גם. לקחתי את הפתק
שנחת לי אח''כ על השולחן ודפקתי לדינה בגב.
''אני חושבת שזה בשבילך'', היא אמרה לי וחייכה. מה היא יודעת
על כל זה?
פתחתי את הפתק ושם היה כתוב בכתב המבולגן הכל כך מוכר לי של
דביר: ''אנחנו צריכים לדבר, יש אישור מהמפקדה?''
נאנחתי. אתמול ראיתי אותו עם חן, אין לי מה לחזור לדבר איתו
כשהוא ימשיך לי עם הקטעים האלה. טוב, אני הרי לא יכולה לסרב
לידיד, או ידיד לשעבר, בטח לא לדביר.
''מתי ואיפה?'' כתבתי לו.
''בסוף בית-ספר נלך ביחד הביתה, טוב? ניפגש בצלצול מחוץ
לשער''.
''אוקיי'', עניתי ולהפתעתי עד שכל זה עבר כבר נשמע צלצול, אז
רק הנהנתי לו עם הראש ושמתי את הפתק בכיס.
שיעור מתמטיקה עבר די מהר כי כל מה שאנחנו עושים זה לפתור
תרגילים בקצב, ובלי ששמתי לב הגיע הצלצול וירדתי למטה להיפגש
עם דביר.
בדרך ראיתי את חן מנסה לדבר עם ערן אבל הוא היה נראה עצבני
במיוחד.
ראיתי את דביר מחכה כבר ליד השער.
''כן, רצית לדבר''. אמרתי לו והתחלתי ללכת, אבל לפני שנתתי לו
להוציא מילה מהפה שאלתי אותו: ''תגיד לי, מה לעזאזל קורה איתך
ועם דינה?!''
''מה זאת אומרת?'' הוא שאל מופתע.
''מדהימה שלי אני מתגעגע?!''
''אהה כן, אנחנו ביחד'', הוא חייך מבויש.
''את זה כבר הבנתי, מה קרה פתאום?!'' שאלתי בעצבים.
''אני אסביר לך, אל תדאגי'', הוא אמר מרוצה.
''דביר, אני ראיתי אותך אתמול עם חן, אם אתה משחק עם דינה
משחקים כדאי לך להפסיק עכשיו'', איימתי עליו.
''את מוכנה להקשיב לי?'' הוא שאל מיואש.
''נו מה?''
''רציתי לומר לך שאני מצטער''.
''ומה קרה פתאום?'' שאלתי.
''תשמעי, זה לא שממש אהבתי שרבנו, גם כשהיו לנו דעות חלוקות,
אבל הייתי אטום, והייתי צריך להקשיב לך, את צדקת לגבי חן'',
הוא אמר בנימה מתנצלת.
''מה קרה שירד האסימון?'' שאלתי בעוקצנות.
''באותו יום של המבחן באנגלית, ראיתי את דינה, והבנתי שאתן
קרובות כאלה בזמן האחרון, אז התחלתי לדבר איתה ולשאול אותה אם
דיברת עליי וזה.'' הוא התחיל לומר.
''נו... ו...?'' האצתי בו.
''ואחרי זה היא גם התעניינה למה הפסקנו לדבר וזה, אז סיפרתי
לה'', הוא אמר.
''והיא סיפרה לך על חן והבחורים האחרים ולה האמנת?'' שאלתי
מעוצבנת ונעלבת יחד.
''האמת, היא לא סיפרה לי, היא לא הייתה צריכה, היא רק הראתה
לי'', הוא אמר.
''מה זאת אומרת?'' שאלתי לא מבינה.
''את הרי יודעת שהיא מצלמת כל מיני פרויקטים למגמה שלה'', הוא
התחיל לומר.
''כן, ו...?''
''והפרויקט האחרון הוא 'מצבים בחברה האנושית' והיא מצלמת כל
מיני...''
''כן, כן, אני יודעת, אתה לא צריך לספר לי'', קטעתי אותו.
''בקיצור, היא הראתה לי שם תמונה של חן וערן ליד העץ ערבה בחצר
ביה''ס והיא יושבת עליו והם מחובקים ומתנשקים, בצורה מאוד לא
ידידותית בלבד.'' הוא אמר, מעקם פרצוף.
''אווטצ''' אמרתי. לא יכולתי שלא להבין איכשהו. הבן אדם היה
עיוור מטומטם, וזה די כואב לראות את זה מוחשי כשאתה בהכחשה כל
כך גדולה. אבל איך לעזאזל פספסתי את זה? יכולתי לסיים את הריב
הזה כל כך הרבה יותר מוקדם אם רק הייתי מסתכלת עד הסוף.
''בקיצור, אז חן כבר פחות עניינה אותי כי עוד כשהתחלתי לדבר עם
דינה הרבה לפני שהיא הראתה לי את התמונה, נזכרתי כמה ש...''
הוא התחיל לומר מהסס.
''אני יודעת שרצית אותה'', אמרתי בחיוך מרוצה.
''כן, תיארתי לעצמי שמתישהו היא תספר לך'', הוא חייך.
''וצדקת'', הוספתי.
''בקיצור, אתמול כשראית אותי עם חן, זה היה כשהעפתי אותה
ואמרתי לה את כל מה שאני חושב עליה'', הוא אמר.
''נו, ומה היא אמרה?'' שאלתי מסתקרנת, הרי חן היא אלופת
השקרים.
''היא לא הספיקה אפילו לומר! ערן בדיוק עבר שם ואז הוא גילה
הכל והיא יצאה קירחת משני הצדדים!'' הוא צחק.
''אוי, אני לא מאמינה שהסיפור הזה יכול היה להשתפר עוד
בטיפה!'' צחקתי מאושרת.

מאז, אני ודביר חזרנו להיות הידידים הכי טובים (כמה שהוא חסר
לי), והוא שולח לי פתקים משובצים צהובים בכל שיעור תנ''ך
(לדינה הוא קנה מחברת מיוחדת של שורות ורודות שיהיו הסימן
שלהם), ועכשיו אנחנו גם יוצאים כולנו לטריפל דייטים עם מאי
וצחי, ולפעמים גם יוני והחברה החדשה שלו אדווה מצטרפים אלינו,
וזה ממש מפגש קבוצתי ענק וכייפי. היום למשל הלכנו לסנוקר
ולקחנו כבר שני שולחנות.
''דינה הזאת ילדה ממש נחמדה, אני לא מבין מה דביר ויתר עליה
לכמה שנים, ועוד אחרי זה היה לו משהו לחן'', רועי לחש לי בתור
של יוני ואדווה.
''כן, אני יודעת, תמיד אמרתי לך שיש משהו שרוט אצלו.'' לחשתי
לו בחזרה.
''טוב, העיקר שיש אותך, כמו קופידון שמכריח מי שצריך להיות
ביחד שיהיה ביחד'', הוא צחק ונישק אותי בלחי.
''כן, וכל זה התחיל כי חשבתי בכלל שהיא... אתה יודע, כשאתה
אמרת לי שאני מחטטת יותר מדי בדברים שלא שלי'', חייכתי.
''כן, ראית מה זה, מסתבר שסקרנות לא רק הורגת חתולים''.