היא נפלה על הריצפה ב"בום" פתאומי, נוראי, תהומי.
ובאותו הרגע ידעתי שאיבדתי אותה. לנצח...
הצליל ההוא עדיין מהדהד בראשי, שילוב של כוס מזכוכית דקה
שמתרסקת על הריצפה, לפטיש שכמעט נוחת לך על האצבע של הרגל, אבל
אתה מזיז אותה בשניה האחרונה.
ואחר כך אתה אומר תודה לאל שהזזת אותה בזמן...
בכל מקרה- כזה צליל היה לזה.
ידעתי שעכשיו היא כבר לא איתנו, כי כשהרמתי את שבריריה
באצבעותי זה דקר... זה כאב כל כך, הבנתי את ההרגשה האמיתית של
לאבד מישהו כל כך יקר.
חיפשתי את פניה, רציתי עוד מבט אחד חטוף, אחרון, בעינייה.
הסתכלתי על הריצפה מסביבי, וכשלא מצאתי אותה בשום מקום, רכנתי
תחת מיטתי.
כן.
שם היו פניה. פעם הם היו חינניים, עדינים. עכשיו הם סתם עוד
חתיכת חרסינה חסרת חיים.
הבטתי בה, עמוק אל תוך העיניים, שבעבר היו צלולות ומבריקות,
בצבע תכלת. עכשיו הן נראו שבורות. הצבע שלהן היה סתם אפור חסר
משמעות.
דימעה שקטה זלגה במורד לחייה השרוטה במקצת כתוצאה מהנפילה
הקשה. היא ידעה מה יקרה עכשיו.
גם היא ידעה שזה הסוף שלה.
שלנו.
"אני מצטער", אמרתי לה, "באמת שאני מצטער..."
נשקתי לה בעדינות על לחייה, והשלכתי אותה אל ערימת רסיסי
החרסינה על הרצפה.


"אמא, איפה המטאטא??"