סבא החליט לחזור בתשובה כשהייתי בת 6. אני זוכרת איך נסענו
בראש השנה לביקור משפחתי וסבא דרש שנבוא לבית-הכנסת. אבא כעס
ואמר: "איך יכול מי שהיה בין יוזמי ומקימי 'ברית שלום' לעבור
ככה לקצה השני?" אחר-כך הרבה זמן לא נסענו ולא היה לי את מי
לשאול מה זה ברית ועל איזה קצה דיבר אבא.

אימא אמרה לאבא: "ששש.. הילדים באים". שמעתי את אבא אומר
"מתחיל להגזים עם ה'זיינה-שולד-גפילה' (רגש האשמה שלו)". תמיד
כשכעס ואנחנו היינו בסביבה אימא השתיקה אותו. אימא לא אהבה את
הכעס שלו. אני חשבתי שהוא עוד כועס על סבא ולא העזתי לשאול.
פעם אחת היא נסעה ואבא אמר שזה בגלל שהיא צריכה לחשוב יחד עם
הדודים מה עושים עם סבא שלי. אחר-כך שוב נסענו לבקר אבל רק
בקיץ ואף פעם לא ביום שישי.

פעם אחת בקיץ שאלתי את סבא מה זה "ברית שלום?" ושאלתי גם איך
הוא עבר לקצה השני. סבא אהב ששאלתי וסיפר לי שכאשר היה צעיר
עלה מגרמניה והצטרף לקבוצה של ציונים. הם ניסו להקים תנועה
ביחד עם ערבים שוחרי שלום שגרו בארץ. לתנועה קראו 'ברית שלום'
בגלל שהם ניסו לכרות ברית עם העם השני. הם רצו להביא שלום בין
שני הצדדים. סבא הסביר לי שאבא כועס עליו בגלל שפעם, כשאבא
ואמא שלי נפגשו, סבא עוד היה חילוני, ופתאום עכשיו הוא יהודי
דתי. "אבא שלך לא מבין שבן-אדם יכול לעשות כזה שינוי עם החיים
שלו. אבא שלך הוא חקלאי, איש אדמה, שורשי. אבל אני יקירתי, אני
באתי מאירופה ונשארתי איש הרוח. לעבור מקצה לקצה השני ברוח זה
לא תמיד מעבר  כל-כך גדול".

חשבתי לעצמי שגם אצלי זה ככה. הנה יש לי חבל ואני מחזיקה ביד
ימין בקצה אחד  וביד שמאל בקצה השני. אני קופצת על החבל
והידיים נפגשות כדי לעשות לולאה עגולה וקצה החבל נוגע בקצה
השני. לידיים קל לגעת אחת בשניה, אבל להגיע למרכז הלולאה איפה
שהרגלים מנסות לעבור בלי לגעת - קשה יותר. אני חושבת שסבא אהב
את מה שאמרתי על החבל. אולי בגלל זה כשנפטר, ביקש להוריש לי
מחצית מרכושו.

אחרי השבעה ישבנו כל המשפחה ואמא סיפרה שסבא לא השאיר צוואה,
אבל כשהתחילה לסדר את כל המגירות היא מצאה שם  מכתב שכנראה סבא
התכוון לשלוח אלי:

נטע יקירה!
את היית תמיד הכי קרובה ללבי. היחידה מהמשפחה שניסתה להבין
לקבל בלי ביקורת את הסבא שמתלבש אחרת ומקפיד על כשרות ועל
תפילה בבית-כנסת.
יקירתי. אני מרגיש קצת רע ויש לי כל מיני מחשבות, ואני מוצא את
עצמי רוצה להגיד אותן לך שגדלת רחוק ממני. לא לילדי שאני
גידלתי, אלא לך.
עוד מעט את בעצמך אימא. כמה חשוב להיות אם מבינה, רחומה, מכבדת
כל צעד של בנה בלי לבקר, לרצות שיהה אחרת.
והנה עכשיו, כשמרכז הכובד של חייך עובר ממך עצמך אל המשפחה שאת
מקימה, מה כבר יכולות מחשבות של איש זקן להואיל לבחורה צעירה?
אני בכל זאת מתפלל שאולי פעם, בעוד שנים רבות, כשתתפני מחיי
משפחה, מילדייך וחיי יום יומך, אולי בכל זאת תמצאי גם את עניין
בעולם שלעומקו צללתי  באמצע חיי? כמה הייתי רוצה שלפחות בן
משפחה אחד יכיר , ימצא עניין בעולמי הוא עולם היהדות...
לילה עכשיו ואני נסחף. הייתי רוצה להוריש לך נכדתי האהובה את
הדברים היקרים לי. לא מדובר בכסף, כי כסף מעולם לא היה לי. אבל
את הספרים שאהבתי, הרהיטים מבית אבא, המפיות שרקמה אימי
כשחיכתה לאבי והכינה את נדוניתה.
אולי הכי צודק יהיה לבקש שאת תבחרי ראשונה. מחצית מרכושי תהיה
לך והשאר יתחלק בין שאר נכדי האהובים שווה לכולם.
                                                           
        באהבה, סבא.


אימא הסתכלה עלי. הייתי נבוכה. הסתכלתי רק עליה וחשבתי מה
מרגישה אימא שלי המחנכת השוויונית על אביה שהעז והמשיך ומרד
אפילו כשהיה כבר סבא, ועכשו הוא מכניס לתוך המשפחה דירוגים
והעדפות. ואז, בדיוק אז, הרגשתי בעיטה קטנה בבטני. העובר שצמח
בי בעט בעיטה ראשונה שכולה צדק סוציאלי. אמרתי שאם זו לא צוואה
אני מבקשת שכל המשפחה תבחר ונתחלק שווה בשווה.
כמה תמימה הייתי. איך לא הרגשתי כבר אז, כשרני בעט בי בפעם
הראשונה, הוריש לי סבא את הצוואה האמיתית שלו.

רני המשיך לבעוט. אהרון השוויץ בבעיטות הכדור שלו: "תראי,
תראי, ילד בן 3 וכבר בועט את כל הדשא". ורני בעט ונחבל ודידה
אחרי הכדור עד גיל 16 בערך שבו גילה את הכייף שבלבעוט במוסכמות
ובהוריו. אני זוכרת את אותו יום כשישבנו יחד עם שאר ההורים
משכבת י' על הספסל במשטרה. אהרון הזיע לידי מעסה את חזהו ונאנק
מחרדה שהכאב בליבו מוביל אותו לידי התקף. הסתכלתי עליו וחשבתי
איך בעלי מזכיר לי פתאום את אבא שלי. הרהור חמקן חלף לי מול
העינים: הבן שלי העיז לבדוק את מה שלא העזתי אני כנערה.
הסתכלתי סביבי על שאר ההורים. מבטים דואגים, כיסוס עצבני
ותיקים של כעס ואני בתוך כל אלה מצליחה רק להזכר בגיל ההתבגרות
המסודר שלי, האם אני מקנאה?

אחר-כך השאירו את הנערים בבית. אהרון הפסיק לדבר עם בננו. אני
לעומת זאת דיברתי עם רני כמו שלא דיברתי אף פעם עם בני
המתבגר.
רני היה מבוהל. הוא חשב על התיק במשטרה ומה הוא הולך לעשות עם
זה בשירות הצבאי שלו. הוא כעס על עצמו בעיקר בגלל שדווקא הוא,
לא נסחף אחרי החברה'. הוא היה  היוזם.
"את מבינה" הוא אמר, "אני נשאתי נאום שלם על טיפשותה של התרבות
האנושית. מה ההבדל בין העשב הזה לאלכהול? אמרתי להם. אלכהול
פוגע בכבד ואת זה אף אחד לא אוסר. אבל כמה שכטות לריאות וכל
העולם נעמד על הרגלים. אפשר לחשוב שהבריאות של הריאות שלנו
מזיזה להם. סתם מרובעים. נטפלים לגראס וכל העם אומר אמן. חלאס
עם הבירות, אני הולך לארגן ת'ראש עם משהו בריא יותר. תראי" אמר
רני, "איזה אידאולוגיות שמתי על זה. ומה בסוף? יופי של מתנה
סידרתי לי לכבוד י"א, רגע לפני לשכת גיוס. עם כזאת יוזמה וכושר
שכנוע היו יכולים לקבל אחלה מפקד בעוד שנתיים. אבל אני מוכתם
ומי יודע איזה ש"ג יעשו ממני בגלל זה".

איך הייתי גאה שהוא שיתף אותי. התפוצצתי מהערכה עצמית. "אתה
הלכת עם האמת שלך בן. אתה האמנת והעזת להגיד וגם עשית את מה
שהאמנת בו אפילו שזה היה כרוך בסיכון. נכון, הלוואי ואת
המלחמות שלך היית מנהל לטובת דברים חשובים יותר, במקום לבחור
בחתיכת הנאה שאין בה שום דבר ששווה להלחם למענו".

ואם הייתי מדברת אחרת זה היה משנה? רני הלך ללשכת הגיוס וחזר
עם פטור. אהרון התפוצץ מכעס. ריחמתי על בעלי. במילואים הוא
שומע את הסיפורים של חבריו בפיקוד. הבן של המג"ד עבר את הגיבוש
לטייס. לשגב יש בת שמתכוונת להלחם על קורס חובלים. מענין עם
אהרון סיפר להם שאת הבן שלנו פטרו מהשירות הצבאי.

בפעם הראשונה שרני דיבר על זה, הוא נשמע כמו כל אותם פציפיסטים
שדווקא די הערכתי. "יש עוד דרכים לתת למדינה. מי אמר שרק בצבא
אנחנו נלחמים על הארץ שלנו?"
"איזה עוד דרכים אתה מכיר?"  צרח אהרון. אבל רני השתתק ויותר
הוא לא שיתף גם אותי ברעיונות שלו.

כשכולם הלכו לצבא רני נעלם מהבית. בהתחלה לשעות. אחר-כך לימים
ושבועות. על אהרון ועלי השתלט מין חוסר אונים. אהרון העביד את
עצמו בפרך והיה חוזר מהמשרד כדי לישון. הרגשתי איך אני מאבדת
את בעלי. העברתי יד רכה על גבו מנסה להעביר אליו מהסבלנות שלי
ותחושת הבטחון אבל אהרון נשאר עם הגב אלי. תקעתי ציפורניים
עמוק בבשר השרירי והוא הסתובב במהירות וסינן: "מה שחסר לו זה
קצת קשיחות. הכל נתת לו. הלכת תמיד עם מה שביקש. לפעמים אני
חושב שהייתי צריך להשתמש בחגורה כמו שאבא שלי נהג".
"משבר ראשון עם הילדים וכבר אתה מאבד את האמונה בדרך שלנו? תן
לו זמן אהרון. תראה שהוא יחזור. זה יחזק אותו אם אנחנו נעמוד
לצידו ולא נלחם בו".
"אני חושב אחרת. תעשי מה שאת מבינה". אהרון סובב אלי את הגב
בחזרה והתחיל לנחור.

חיכיתי לרני בסבלנות, האמנתי בקשר העמוק בינינו. רק תשדרי לו
שאת סומכת עליו ושהדלת נשארת פתוחה, הוא ימצא את עצמו. הוא
ימצא לו כוון ויחזור. לסמוך, לסמוך, לסמוך. את המנטרה הזאת
שיננתי ערב ערב לפני השינה ברגעים הקטנים האלו שהמחשבות
מתערבבות בדאגות וענן של חרדה כמו ערפל סמיך אופף  ומפריד אותי
עוד יותר מבעלי.

אחר-כך רני חזר לכמה זמן. הוא אהב את שעות הערב כשהאחים שלו
הלכו לחברה' ואהרון עוד לא חזר. הוא זכר את ימי הבישולים שלי
והיה מופיע בדיוק ב - 18.00 בשני וחמישי. ובעוד אני חותכת
ירקות ומערבבת בצקים לפשטידות הוא היה מתישב על הכסא הגבוה על
יד הדלפק ומדבר.
"את יודעת מה הכי חסר?" אמר, "שאין לנו מנהגים. הכל חופשי. אני
חושב על משפחות עם מסורת. תחשבי למשל על ערב שבת. איך כל
המשפחה יושבת יחד וכולם מדברים עם כולם ושרים, ויש אוכל
מיוחד".

כמה פעמים ניסיתי לגרור אותו לארוחת ערב. רבץ בחדר שלו עם
האזניות וכשדברתי אליו וכיביתי  את המערכת והתחננתי שיבוא
לאכול עם כולם ענה לי בטון מזלזל, "מה זה כבר משנה לך באיזה
שעה אני אוכל. אז השעון של הבטן שלי לא מכוון לפי הבטן
המשפחתית שלך". עכשו הוא מדבר איתי על ערב שבת בחיק המשפחה.
ניסיתי להזכיר לו. חבל על הזמן. בני 19 לא מתעסקים בקטנות.
"אתה רוצה שננסה לארגן ערבי שבת משפחתיים? אני לא בטוחה שדידי
וירון יצליחו לכוון את הבטן שלהם לבטן המשפחתית" אמרתי. אז מה
אמר לי בני המחנך? "אמא, הייתם צריכים להרגיל אותנו מהתחלה.
אתם בעטתם במסורת. בטח שעכשו קשה להתרגל למנהגים".

אני זוכרת כשהיה קטן איך אהב את הסיפורים על סבא שעזב הכל
בגרמניה ועלה להקים מדינה. ב47- הוא הצטרף להגנה. חשבתי פתאום
על המשפחה שסבא השאיר שם ואיך אף פעם הוא לא סיפר עליהם כלום.
"הסבים שלנו עזבו את הבתים המסורתיים שלהם ועלו לארץ כדי להקים
לנו מדינה. הם עבדו קשה ושמרו בלילות. נכון, לא היה להם זמן
למסורת. ונכון, הם בעטו בה. אבל היתה להם כוונה. אל תשכח
שאלפיים שנות מסורת לא עזרו לנו להגיע לכאן".
ואז הוא ענה לי: "די אמא. יש מדינה ואנחנו כבר לא חלוצים. הגיע
הזמן שניתן תוכן לחיים שלנו".
"יש לי די והותר תוכן" סיננתי ותקפתי את הבצק באגרופים
קמוצים.

לזכותו יאמר שלא ויתר. הוא המשיך להגיע בשני וחמישי, להניח את
זרועותיו על הדלפק ולדבר. לקח לי כמה זמן עד ששמתי לב שהוא
מסרב לשתות את הקפה שמזגתי וממלא כוס במים. גם כשנתתי לו ללקק
את הקערות ולטעום מדברי המאפה שרק יצאו מהתנור והוא מלמל שהוא
מלא והזיז הצידה, לקח לי זמן להבין. רני שלי עם התאבון הפילי
ישב אצלי במטבח עטוף ריחות של מאפים מוקף סירים מהבילים והתאפק
ימים רבים עד שגיליתי שהאוכל שלי מוקצה מבחינתו.
אני חושבת שרק אז התעוררתי מהשינה הליברלית שלי. זעקתי לאהרון
"רני לא אוכל בבית בגלל המטבח הלא כשר שלנו". אהרון הפטיר: "מה
את אומרת. ואת עוד ממשיכה לצפות להשד יודע מה מבחור שלא משרת
בצבא".

רני ישב ושתק. אני קיצצתי בצל והדמעות זלגו לתוך המחבת.
"מתי? איך הם הגיעו אליך, איך? מה יש להם לחפש בשכונה שלנו.
שיתעסקו עם הילדים שלהם ויעזבו את שלנו".
רני שתק איזה יומיים ואחר-כך ניאות לספר.

בלשכת הגיוס הוא פגש אותו פעם ראשונה. דוד עמד איפה
שהאוטובוסים לוקחים את אלה שמתגייסים והסתכל.
- "גם אני הסתכלתי עליהם. חשבתי איך הם נוסעים לבקום ומקבלים
את המדים והכל פתוח לפניהם. חשבתי על עצמי ושהחיים שלי בזבל.
יש לך מושג איזו הרגשה מזופתת זו להרגיש כבר בגיל 17 שאין לך
סיכוי בחיים?"
"אבל רני בטח אפשר לסדר משהו. יכול להיות שיש מחיקת תיקים. זה
לא סוף העולם".

רני סיפר לי שבמשטרה החוקר אמר  שהתיק הזה ימשיך ללוות אותו
והעונש זה המחיר שישלם בצבא.

"עמדתי שם בצד וחשבתי שאין לי מה להכנס ללשכה. יופי, אז יגלו
שיש לי דפר גבוה וכושר קרבי ואחרי זה הם יזרקו אותי לפח הזבל
של כל החלאות שלא מסוגלים.
דוד ניגש אלי. ראיתי את הציציות שהציצו מתוך מהחולצה. ראיתי את
הכיפה שלו אפילו שהוא היה יותר גבוה. אבל העיניים שלו היו
כל-כך מוארות וכל-כך מנחמות. הוא שאל אותי אם  גם אני מתגייס
היום. אני לא יודע למה, אני התחלתי לספר לו הכל.
בהתחלה הוא הקשיב. אני דיברתי ודיברתי ואז הוא אמר לי: 'לך
בחור. אתה צריך לעשות את המבדקים בלשכה. אתה לא זקוק עכשו לעוד
מרד ועוד  בצבא. אחרי שתגמור אני אחכה לך ונלך לשבת בבית קפה.
יש לנו המון מה לדבר'"

עמדתי קפואה והקשבתי. הבצל נשרף אז כיביתי את האש ורק הקשבתי.
הלב שלי התעטף בשכבות של קרח כשדימיינתי את אותו דוד שהיה שם
ושאב אליו נער במצוקה.

"הלכנו לבית-קפה. או.קיי. כשר כמו שאת חושבת. דוד אמר לי
שהנסיון עם הסמים זה לא בגלל שאני איזה סתם פרחח. דווקא אחד
כמוני שמחפש טעם לחיים שלו עלול ליפול לנסיונות מיותרים. הוא
הסביר לי שיש המון אנשים שיכולים להעביר את החיים שלהם בלי
לחשוב אפילו רגע על מה שהם עושים. הבעיה היא עם אותם מיוחדי
סגולה שלא מוכנים שהכל יעבור על ידם והם פשוט יחיו כך סתם".

פתחתי את זרם המים ונתתי למים לשטוף לי את הפנים. איזה איש זר
מספר לבן שלי כמה שהוא מיוחד. הבן שלי מרגיש שהוא מיוחד. תינוק
מחפש טעם לחייו נשבה בידי השכינה בזמן שאני התרוצצתי בין
העבודה לבית למשפחה ולבישולים בלי לשים לב.

בכיתי בשקט ורני המשיך לספר. דוד השאיר את מספר הטלפון שלו והם
המשיכו לדבר עוד כשרני עשה את הבגרות. בלשכה, ע"פ המלצתו של
דוד, רני בירר מה התפקידים שמיעדים לו. כשגילה שהתיק במשטרה
יזיק, רק אז, בפעם הראשונה דוד הסביר לו שיש אפשרויות נוספות
לשרת את העם.
"נכון שאתם חינכתם אותי שהמדינה זה הדבר הכי חשוב. אבל תחשבי
כמה שנים יש את מדינת ישראל, וכמה אלפי שנים יש לנו את העם
היהודי ותביני שסדרי העדיפויות שלכם קצת מוזרים.
דוד לקח אותי אליו לישיבה. כבר בפעם הראשונה הוא הציג אותי
לפני הרב. הרב דיבר איתי והסביר על המשמעות של הלימודים. כל
יהודי שלומד בישיבה, אמא, לומד לא רק בשביל עצמו. הוא עושה את
זה כדי להמשיך את זרם הדם הנצחי של היהדות. חשבת פעם מה בדיוק
אמרו לנו בתיכון? תעשו הכי טוב את הבגרות כי זה המפתח לחיים
שלכם. רק על עצמנו חשבנו. אף אחד לא למד בשביל אף אחד אחר".

הרגשתי כל-כך חבולה שלא הייתי מסוגלת לענות. איזה עיוות. הנוער
שלנו שנותן שלוש שנים מחייו ונהרג כדי להגן על העם הזה מכל
אותן התפרצויות אנטישמיות שמלוות את ההיסטוריה היהודית אלפי
שנים, נהפך בהבל פיו של הרב לנוער אגואיסטי שעושה רק למען
עצמו, ואני שותקת ומיבבת ומרגישה כמו אם ששיכלה זה עתה את בנה.
כל-כך חסרת אונים.

ואז התחלתי להלחם. אספתי את עצמי ונאבקתי על בני יורה בכל
התותחים. גייסתי למלחמה את אחד-העם ואת גורדון ובובר ומארקס.
הזכרתי לבני למה ועל מה בנינו פה ארץ. רוקנתי את מדפי הערכים
של נערותי ואף לקחתי אותו אל המורה שלי להיסטוריה. ישבנו ערב
שלם  של שיחה תרבותית על המהפכה שעברה החברה היהודית בסוף המאה
שעברה כשצעיריה יצאו מתוך הגטו היהודי וגילו את מעיין ההשכלה.
"ואז כשהגיעה המפולת של האנטישמיות באירופה, לא חזרנו לתוך
הגטו. הקמנו לנו מדינה כדי שנוכל לחיות חיים מלאים של המאה
העשרים ולזכות בחופש ללא פחד מעמים זרים. ומה אתה מציע? לחזור
לגטו? לנבור בספרות עתיקה ולהתעלם מכל מה שהתפתח בעולם מסביב?
על הכל אתה מוותר?"

בהתחלה רני היה מבולבל, אני מודה. הצעתי לו להזמין את דוד
שנדבר ביחד. דוד נתן לו להבין שמצוות כיבוד אב ואם חלה אמנם על
רני אבל זה לא מחייב גם אותו. נשכתי שפתיים וניסיתי להתמודד עם
אויב עלום. האם ככה מרגיש אהרון באינתיפדה? אויב מסתתר מאחורי
הסמטאות. את יודעת שהוא שם, חמקן, עוקף אותך עיקופים עלומים,
ולפתע  את מגלה שנהפכת למתגוננת בניגוד לרצונך.

היו פעמים שרני בא הביתה ואני התחלתי איתו שיחה על עיוור. לא
ידעתי אם אני פוגעת במשהו שמעסיק אותו או שאני מתפרצת לדלת לא
קיימת.
"תיקח את ניטשה לדוגמא. ניטשה העריץ את היהודי הגאה, הנלחם על
אדמתו. הוא התפעל מהנביאים ומהמלכים במקרא. ואז הגיעה התקופה
הרבנית. היהודים איבדו אחיזה על אדמתם והחכמים שלנו הפכו את
הקלף והנוצה לנשק ולדגל. הם הצליחו להזיק לא רק ליהדות, גם
הנצרות שהתפתחה מתוך היהדות הרבנית הצליחה להפוך את האדם
לסמרטוט מאמין שעושה מה שהרב או הכומר אומר בלי שיתעורר אצלו
ספק, בלי לבדוק את הדברים. זה מה שאתה מחפש לך?" שאלתי את בני
בלי לחסוך יותר במילים.

לזכותו יאמר שגם הוא למד. בני החכם הלך ושאל את הרבי את השאלות
שהעלתי. וכך הוא הגיע אל  אותם רבנים שהתמודדו בכלים נאורים עם
שאלות עכשויות. הוא סידר אותם כמו כלי משחק על לוח שחמט כדי
לנסות לערער את בטחוני:

- "אמא. לפני מאה שנה באותה תקופה של אחד העם וניטשה חי בפולין
הרב תמרת. 'אחד הרבנים המרגישים' הוא קרא לעצמו. את צריכה
לקרוא את הדרשה שלו על יציאת מצרים. הוא מסביר
איךהקודש-ברוך-הוא מלמד את העם היהודי להיות פציפיסטי ולוקח על
עצמו להלחם באויבים. רק אמונה, אמא, אם נאמין בכל יכול ונתפלל
ונקיים מצוות בכוונה שלמה, אלוהים ידאג לעמו בארצו ובחורים
צעירים ישרתו את המדינה רק באהלה של תורה".

אני לא ויתרתי. הוספתי ללוח את השחקנים שלי. גייסתי את כלי
הנשק האידאולוגים שהעמידה התרבות החילונית. "תחשוב על עבודת
כפיים. סבא שלך, אבא שלי עבד את האדמה. הוא היה חלק מתנועה
שלמה של יהודים שרצו לחזור אל הטבע ואל עבודת הכפיים. היהדות
הרבנית ויתרה על כל זה והביאה לעולם עם חיוור וחולני, כפוף
בתוך ספרים ומפחד מהאור והעוצמה שיצר הטבע".

"את כל זה יצר אלוהים" זעק בני. "על מה את מדברת. כל חרק, כל
עלה נובט יצר האל. בכל תפילה, בכל דף גמרא אנחנו מעריצים את
הבריאה".

זאת היתה הפעם הראשונה שרני שייך עצמו אליהם ואני הרגשתי כמו
גזע עץ נבוב ששיכל את איבריו הפנימיים. ואז הבנתי שאיבדתי את
בני והוא נישבה. התישבתי כבדה על הכסא במטבח. שתקנו שנינו
אחר-כך רני קם והלך. נשארתי על הכסא בלי להגיד מילה.

רני עבר לגור בישיבה. חשבתי איך 50% החילוניים במדינה הזו
מממנים גם את הבן שלי. הצטרפתי אל בעלי שהתיאש ואיבד תקווה
וניסיתי להתחזק בין הידיים שלו. אומרים שאסונות יכולים לפרק
משפחה או לגרום לה להתחזק מבפנים. אהרון ואני חזרנו ונזכרנו
בזוגיות שלנו באותם ימים. אמרתי לאהרון שעכשו יש לי רק אותו על
בטוח, כי אי אפשר לדעת למה לצפות מהילדים. סליחה דידי. סליחה
ירון. זה לא שחשבתי שגם אתם תעשו לנו משהו כזה. אבל באותם ימים
איבדתי כל-כך הרבה מהבטחון שלי כאם.

חזרתי אל בעלי והמילים המרות שהטיח בדוסים ובשיטות שלהם לשבות
את החילונים כבר לא היו זרות. "הם יורים בכל הצדדים. מכוונים
לכל החזיתות. שולחים את המרגלים שלהם ללשכות הגיוס לתיכונים
ולמה לא. את עוד תראי שהם יערבו לילדי הגן ואם הם ישמעו ילד
בוכה בגלל שהגננת לא הסכימה לו לטפס על עץ הם יעוטו עליו כמו
עורבים שחורים ויספרו לו על מעשה הבריאה ועל חילול הקודש".
- "אין סיכוי אהרון. ילדי הגן יבהלו. הכפותה השחורה והחולצה
הלבנה שנראית כאילו הם הולכים איתה שנים..."
- "כן. מריחים אותם מהגטו שלהם עד כאן. מסריחים כמו חפרפרות
שמפחדות מהאויר הצח.  הם מסתגרים בחדרים האפלים שלהם יוצאים רק
לגיחות כדי לצוד נערים ריקניים".
-"ריקני הוא לא, אהרון. אני לא יודעת. אולי זה בגללנו. הפכנו
את הצבא לתמצית הגבריות של התרבות הציונית. אז הוא נשבר, אבל
ריקני הוא לא".
אהרון שמט ידו בתנועה מבטלת. גם לבעלי יש כמה אמונות  שאי אפשר
לשנות.

רני חזר אלינו אחרי שנה. כלומר זה לא שלא ראיתי אותו כל השנה
מתרגלת בהדרגה לכיפה ואחר-כך לחולצה הלבנה למכנסי הטרילין
ולציציות. היו גם טלפונים כי בישיבה אמרו שחייבים לכבד את
המצוות. אבל באמת הוא חזר אחרי שנה כשהסתדר לו עם השידוך.

אני זוכרת איך הוא בא ביום שני בדיוק כשהכנתי את עוגת הגבינה
לשבועות. רני מת על שבועות בגלל מאכלי הגבינה שלי.  "את קוסמת"
אמר לי כשהיה בן 12. "איך את לוקחת גבינה 9% ומצליחה להפוך
אותה לכזאת טובה". אני הייתי מכינה בורקסים וורניקס   ממולאים
בגבינה ורני היה שר לי את השיר של פורים כל פעם מחדש: "מדוע לא
יבוא שבועות פעמיים בשבוע. ללל..ללל.."
"ידעתי שעל שבועות לא תוכל לוותר". אמרתי, אבל בפנים ידעתי
שהוא לא מתכוון לגעת במאכלים שלי בגלל שהוא לא סומך על המטבח
אפילו שיש לנו כבר שני סטים לבשר וחלב. "יש לך מישהו שמכין
מאכלים לחג?" שאלתי, ואז הוא סיפר לי על השידוך.
"זאת ממש הצלחה. היא בת למשפחה שחזרה בתשובה עוד כשהייתה
תינוקת. ההורים שלה מבינים שצריך שידוך  עם חוזר בתשובה. אבל
מאד חשוב להם המשפחה. הם העדיפו אותי בגלל השם. הם הסבירו לי
שהשם שלנו, כץ, פירושו: כהן צדק. הם אמרו שזה כבוד גדול, וזה
אומר שהילדים שלנו יהיו חשובים. תארי לעצמך אם יבנה בית המקדש
מחדש, מה זה אומר לכהנים... אבל כמובן חשוב מאד לבדוק את
המקורות של המשפחה".

הצעתי לרני את עבודת שורשים שעשה אחיו אבל הוא ביטל זאת
בזלזול. הוא אמר שירון הגיע רק עד לדור של הסבים ולא המשיך.
רני צריך לבדוק יותר לעומק. הוא רוצה לברר עם סבא וסבתא מה הם
זוכרים מהמשפחה. אולי זה מתקשר למשפחות אחרות שיודעות יותר.

ההורים שלי כבר בני 70. רני אוכל להם את הלב. פעם אבא אמר לי
שזה מזכיר לו את מה שקרה לסבא שלי. אבל איך שהוא כל זה קרה
כשהוא היה צעיר יותר וגם חם זה לא כמו נכד. אני ניסיתי לשכנע
אותם שלא איבדו נכד. "יש לכם נכד שמאמין בדרך חיים אחרת"
אמרתי, מגייסת את הילדה בת ה6- שהייתי כשסבא שלי חזר בתשובה,
מנסה להפגש עם
הקבלה האינסופית שהיתה בי אז וחושבת שגם אצלי גיל 6 וסבא זה
כל-כך אחרת מגיל 39 ובן.

אבי ואימי ביקשו מרני שנהיה כולנו, כל המשפחה ביחד כשהם יספרו
לו על המקורות המשפחתיים. הם הזמינו אותנו לבית שלהם במושב.
ישבנו כולנו מתחת לחרוב של ילדותי. על השולחן מאבן שאבא סיתת,
עמד קנקן של לימונדה שאמא סחטה. עוגיות הבוטנים העלו ריחות
ילדות ואמא סיפרה:

"סבא רבא שלך רני, סבא שלך נטע הוא אבא שלי היה איש מוזר. מוזר
זה אולי לא מילה נכונה. הוא היה אידיאליסט שלא נח אף רגע. הוא
נולד למשפחה נוצרית גרמנית ועבר את מלחמת העולם השניה בגרמניה
בהיותו ילד.  הילדים סביבו לבשו חולצות חומות וצעדו בטורים
ישרים. גם הוא. מה כבר היה יכול לעשות? ואז כשפלשו בנות הברית
לגרמניה והוא גילה את מה שעוללה אומתו התחילה נשמתו לפרפר.
שנתיים הוא החזיק מעמד בתוך המשפחה הגרמנית הגאה שלו מנסה לברר
עם כל דוד וכל גיס וכל קרוב ורחוק אחר מה הם עשו בזמן המלחמה
עד שהוא נשבר והחליט לברוח. הוא התגנב לאוניה שהעלתה פליטים
לארץ, וכך שינה את זהותו והתחבר לאודים השרופים שעל האוניה.
גופו בריא, נשמתו פגועה באשמה כבדה".

אמא הפסיקה רגע ומזגה לה עוד לימונדה ואני הבטתי בה קפואה לא
מצליחה להבין איך היא הצליחה לשמור כל זאת. "אני גדלתי כל חיי
בבית ששמר בקנאות סודות אפלים ועכשו נזכרת לספר לי?" שאלתי
בקול חורקני שוכחת משאר המשפחה. סבא שלי הנדיב והטוב, אוהב אדם
שכמוהו צמח בתוך חברה אפלה ואני כלל לא ידעתי.

אמא אמרה שזה היה סוד של המשפחה ובכלל הם חשבו להוריד את זה
איתם לקבר.
"אף אחד לא ידע. באוניה הוא לא הציג עצמו כמובן וככה הוא עלה
עם כולם והיה כאחד מהם. רק לאמא שלי סיפר כשהתאהב בה בהכשרה.
זה הדבר הראשון שסיפר לה. אמי אמרה  שלקח שנים עד שהאמינה. היו
רגעים שחשבה שהוא מדמיין, זה נראה כל-כך כל-כך לא מציאותי
באותם ימים. הסבים שלך נטע, סיפרו לנו - הילדים - כשהם חשבו
שאנחנו מספיק בוגרים כדי להבין. לקח לי זמן להבין שביום השואה
גם הם מתאבלים אבל  לא על ההורים שנרצחו בשואה. גם לי זה היה
קשה לקלוט נטע. אל תשכחי שמדובר באבא שלי. כל הילדים סביבי
גדלו בלי סבא וסבתא. גם לי לא היו סבים ודודים ובני דודים אבל
בגלל סיבה אחרת. את יודעת מה זה לחיות כילדה ולדעת שיש מקום
בעולם שיש בו סבים שלך ולשנוא את כל מה שהם מייצגים? ילדים לא
גדלים לשנוא סבים. אני הייתי צריכה ללמוד את זה".

הסתכלתי על אמא ואחר-כך על שאר המשפחה. אהרון וירון ודידי שתקו
והסתכלו על האדמה ואני גיליתי שרני איננו ונזכרתי למה אנחנו
פה. רציתי ללכת אחריו אבל אהרון חיבק אותי ואמר לי להניח לרני
כי יש גבול לכאב שאוכל לספוג ביום אחד.

ההורים שלי בני 70. בידיים רועדות הם אוספים את הכוסות, מנערים
פירורים מהמפה ונכנסים לבית. גם דידי וירון נכנסים. אהרון ואני
חבוקים תחת החרוב מול השמש השוקעת. אהרון מניח יד מרגיעה על
ראשי וההלם מתחלף לאיטו בגאוה. סבא שלי האהוב, היה באמת איש
גדול. ככה הרגשתי כשהייתי ילדה, עכשו אני יודעת.

אל תוך הגאווה מחלחל זכרון נוסף. כל המשפחה יושבת ואמא שלי
מקריאה את המכתב  שכתב סבא בערוב ימיו:
  "כמה הייתי רוצה שלפחות בן משפחה אחד יכיר, ימצא ענין
בעולמי הוא עולם היהדות"...


רני הפסיד את השידוך שלו והתחתן אחרי  שנה עם נערה חוזרת
בתשובה כמוהו. הם ממשיכים לקיים את מצוות כיבוד אב ואם דרך
הטלפון. אני נוסעת אליהם פעם בחודשיים כדי להיות עם הנכדים.
אהרון והילדים מסרבים להצטרף כי אין להם על מה לדבר. הם לא
מוכנים להתלבש צנוע כדי להכנס לאותה שכונה. אני לובשת שמלה עם
שרוולים ארוכים, עולה על אוטובוס 68 ויורדת בעולם אחר. על
הקירות דבוקים נירות מצהיבים. אותיות עבריות מצליפות בבנות
ישראל הכשרות ואני מותחת את השמלה ומנסה להצניע חלקת בשר תשושה
מפני עיניים חשדניות.


אני לא יודעת כמה זה נוח לרני ולכלתי שאני באה. הנכדים נבוכים
תמיד מול הסבתא הזרה אבל שמחים במתנות. אני ממשיכה להביא להם
מתנות אפילו שכלתי אומרת "לא צריך, זה יקלקל את הילדים". אני
מביאה להם מתנות בהתמדה זוכרת איך היו הילדים שלי בכל גיל.
טוב, אוכל לשבועות אני לא יכולה להביא  אז לפחות מתנות.

הנכדה שלי קופצת על חבל ושרה: " איין צווי דרי, מיידלה די
דרי..."    
מסביבה ילדי השכנים מסתכלים ואומרים אחד לשני: "זה הסבתא
השיקסע הביאה לה". הנכדה שלי נעלבת ומקפלת את החבל.

אני נזכרת שגם אצלי היה פעם ככה. היה לי חבל ואני החזקתי ביד
ימין בקצה אחד שלו וביד שמאל בקצת השני, וכשקפצתי הידיים נפגשו
כדי לעשות לולאה עגולה וקצה החבל נגע בקצהו השני. לידיים קל
לגעת אחת בשניה. אבל להגיע למרכז הלולאה איפה שהרגליים מנסות
לעבור בלי לגעת - קשה יותר.

הנכדה שלי בת 6 ויש לה סבתא חילונית והקצוות של החבל נפגשות לה
בין הידיים.