היה זה יום אוגוסט, חם וסתמי. יום שאנשים נולדים בו ומתים בו.
אני נשלחתי לסקר עוד הוצאה להורג והייתה לי בחילה איומה עוד
מהלילה הקודם, כזו המביאה אדם לכדי תיעוב עצמי. בכדי לחזור
ולסבול את עצמך, יעץ לי פעם מכר מזדמן, עליך להקיא את כל
ישותך, לרחוץ היטב ואז לבלוע בחזרה.  לי יש בעיה עם הקאות.
תמיד אני חושש שאחד מאבריי הכואבים הנתונים איתי בסכסוך מתמשך,
הכבד למשל, ינצלו את ההזדמנות ויחמקו החוצה.

ישבני המכור להרגלים הטיל את גופי הרצוץ על הכיסא הקבוע שלי
בשורה האחרונה. משם יכולתי להשקיף על האולם כולו. שלוש דמויות
עלו מהמעבר הצר ופנו בצידוד-גוף אל שורת הכיסאות שלפניי,
מדיפים ניחוחות של נימוס זר ומנוכר.  הם התיישבו לאיטם, מקמצים
במגע איש עם זולתו, ונדמה שנפגשו כאן לראשונה לצורך עניין
משותף, ואין הם חפצים להתראות שוב.
המבוגרת שביניהם רכנה קדימה, מותחת צוואר דק ומשעינה כפותיה על
הכיסא שלפניה כשממית המשחרת לטרף. ישוב בדיוק מאחוריה, יכולתי
לראות מבעד לעדשת משקפיה הגדולים את כל המקום הארור הזה, לכוד
בטיפת מים עכורה ומכווצת.

אסור לה להחמיץ כלום, עליה להיות דרוכה וקשובה ולשמור על חושיה
מחודדים. שרה פלדמן לבית ליבוביץ שכלה את בתה ונכדתה ברצח. היא
אינה בטוחה שכל זה לטובה, כי היא מחזיקה באמונה כזו, שהיא לא
מספרת עליה לאף אחד, שאדם הנוטל חיים - משהו מהקורבן עובר
אליו, כמו נשתל בגופו כאיבר וממשיך לחיות; ובכלל, היא לא כל-כך
מוכנה להמיר את תאוות הנקם והזעם שהמריצו את דמה והיטיבו עמה
כל-כך, ברגשות צער חסרי תכלית שרק יגמרו אותה מהר שהרי, כל עוד
הוא חי, היא נשארת כאן.

ליד  שרה ישבה אישה צעירה, חיוורת וקטנה, מבצבצת כקולב בין
שכבות בגדים כבדים, מדיפה ריח נפתלין חריף  ולראשה פיאה שחורה
ומוצקה. מישהי במקווה לחשה לה פעם, מאחורי אוזנה, שיש לה גוף
רך ומפתה והיא, שלא ראתה את פניה של הלוחשת, עוטפת את עצמה מאז
ומהדקת זרועותיה אל חזה. רוח'לה פלדמן לבית אהרונוביץ, כלתה של
הנרצחת, נחנקת בחום הכבד והיא עומדת להתעלף, אבל אולי זה
לטובה, כי ככה היא נראית מיוסרת וקל לה להסוות את ההקלה הגדולה
שחשה מאז נעלמו חמותה וגיסתה ההיסטריות. חוץ מזה, היא חושבת,
כל עניין ההמתה מנוגד בכלל לחוקי הגמרא, למרות שדינם של גויים
שונה, ואולי בעצם עליהם לקבל דין-מלכות כי בנכר הם יושבים. אבל
למי בכלל אכפת מה היא חושבת.

בסמוך לרוחלה, מכווץ, פריך ושברירי, יושב ישראל משה פלדמן,
בוחש בזקנו הדליל, מליט פניו בספר תפילה כלשהו ומטלטל גופו
קדימה ואחורה לצליל חריקת הכיסאות של השורה כולה. מבטו חודר
מבעד לדפים הדקים ונעלם בין המילים הקטנות של  הספר, מבקש שם
את אמו. כל שהוא מייחל לו כעת הוא רק לגמור עם הכל, להגיע כבר
הביתה, לאכול מהחמין שנשאר במקרר עוד משבת ולהיכנס למיטה.

מעטים הגיעו ביום הזה. עדיף כמובן להיות אי-שם על פני
כדור-הארץ מאשר על השמש עצמה, במקום קטן ודחוס שהמאווררים
שהותקנו לאורך קירותיו מסחררים את האוויר הלוהט בו, ורק
מעוררים תהיות לגבי הימנעותה העיקשת של הנהלת הכלא מלהתקין
במקום מזגן ראוי.

אל האולם פסעו כמה מכובדים-בעיניי-עצמם וכמה פנסיונרים
ומבקרים, כאלו שנדבקים לכיסאות כגושי בצק נא, לשים בדיחות
תפלות בשפתותיהם המשורבבות ומנערים בצחוק את פימותהם
המידלדלות. אחד לוחש משהו על הפופקורן הרע שמגישים כאן, ובאחת
נסבים ראשיהם לאחור ומתרגלים מיומנותם בלנעוץ בי מבט מתחסד
ונכלם על שום התחביב החדש והמענג שרכשו להם בעלות הנסיעה למקום
בלבד.

מאיצה באחרון המבקרים הנסרך לאיטו, עמדה ליד דלת הכניסה ד"ר
קרול בקשטיין, פסיכולוגית בית הכלא. היא סוגרת את הדלת וסוקרת
את הנוכחים בעיניים צרות של מנהלת בית-ספר קפדנית, עומדת על
טיב המשמעת ועל כמות הנעדרים עד שהיא מבחינה בי, 'תלמידה
האהוב'. מתוך הארשת הקרושה של הכריזמה הפדגוגית בוקעת עליצות
צוהלת שעולה אלי מבין הכיסאות, והיא מתיישבת לידי. "ככה בדיוק
אמורה להראות אישה בת 50 בלי כל התוספות והשיפוצים.", היא
מקדימה תמיד לציין בסלחנות גאה כלפי כל מי שמגשש במבטים נבוכים
לעבר שערה המאפיר ופניה נטולות האיפור להכעיס. "חדלתי כבר
מלמחזר את עצמי בשוק ואספתי את הרגליים שלי מהמדפים. אני מחוץ
למשחק, אתה מבין. אני רק של עצמי עכשיו.". כן, היא מודעת לאפקט
המתריס שיש להזנחה המכוונת הזו של פנים כה נאות, בייחוד על מי
שעוד מגלה בה עניין רומנטי. "אתה מבין, יש תוצאה סופית ברורה
לכל זה. כל כך מגוחך כל העיסוק הזה, שהרי חיינו מתחילים בקפיצה
מגובה רב. בהתחלה אתה מרגיש כציפור קלת-כנף שאין גבול לקיומה.
בשלב מסוים, כשהאדמה וכל אשר עליה מעט יותר קרובים אליך, אתה
חושב שאתה יודע הכל על החיים, ואז, כמה מטרים לפני המפגש עם
הנצח המיוחל מכה בך, תרתי-משמע, ההבנה, שבעצם אתה עומד להתרסק,
ושמישהו רימה אותך. אתה מבין, זה די אווילי, בשלב הזה, לנופף
בידיים ולנסות לעצור, או להשהות את כל זה עם צבע לשיער, מתיחת
פנים ואיפור".

לעיסוקה הנוכחי הגיעה מתוקף העניין המלומד שגילתה בנבירה בנפשם
של אנשים שעיתוי מותם ידוע ונתון להם מראש. "פעם היה מקרה של
אסיר, שבקשתו האחרונה הייתה שאני אכנס לתא הנידונים. לפני
שכובתה הכרתו בסם מרדים אני זוכרת עיניים פעורות בלובן מלא,
מבלי למצמץ אפילו פעם אחת. מצומררת כולי, חשתי ידים חולשות על
בשרי ואת להט שלהבות מבטו מלחך ממני את הבגדים. בשניות המעטות
האלה הוא פשוט ידע עלי הכל. את כל מה שאת מנסה במשך שנים לספר
לבן-זוג כלשהו. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו באמת רוצה
אותי." את המשפט האחרון היא פיתלה לכדי סימן שאלה, משהשגיחה
במבוכתי הגוברת, ואז הוסיפה - "נו טוב, אולי זה לטובה שאני
נראית ככה, לא מטופחת, אתה יודע, שלא יחשבו שהם מפסידים משהו
כשאני האשה האחרונה שיראו".

אל החדרון הקטן, תא הנידונים או "האקווריום", נכנסו שני גברים.
האחד ניגש מיד לבצע במיומנות מתורגלת כמה פעולות טכניות
במתקנים המעטים בחדר, ובקוצר רוח מופגן מסנן הוראות קצרות מבין
שפתיו החשוקות לעבר הגבר השני, שנדמה נזוף ומרומה ורק אנוס הוא
להיות כאן מתוקף שליחות מדומה, בשם החוק. גווין בלקווד, מוציא
להורג ואספן נשק מומחה, שלושים שנה במקצוע. תרנגול ארוך
וממושקף שמדי רצח, אונס או שוד, מפר את שתקנותו הזעופה, ומדקלם
את הגיגיו במילים רזות ובמבטא דרומי הולם, כי מה כבר יש להגיד
שהרי הכל ברור: 'עין תחת עין',  'שן תחת שן' ו'כל תחת צריך
לשמור על התחת שלו'. הוא חושב בכלל שראוי היה כבר להחזיר את
הגיליוטינה לשימוש, כי היום עם כל הטכנולוגיה הזו,המוות הוא לא
מה שהיה פעם.

הגבר השני שלף סטטוסקופ מכיס החלוק ותלה אותו על צווארו. הוא
משלב ידיו ומתכנס בפינת החדר המרוחקת. אין לו שום כוונה לשתף
פעולה עם כל מה שקורה פה, ובוודאי שלא באותה חדווה מחרידה
שעושה זאת הטיפוס הזה, בלקווד. ד"ר ג'ק הורוביץ, גניקולוג
ומילד. הבוקר הזעיקו אותו מבית היולדות, "שערי תקווה", אל בית
הכלא הסמוך, במטרה, כך נאמר לו, לסייע לאחד הכלואים שאינו חש
בטוב, וזאת מאחר שרופא הכלא נעדר מסיבות אישיות. אם היה יודע
שהוא נקרא רק בכדי לחתום על טופס כשרות רפואית לנידון למוות,
לבטח היה מסרב. הוא עומד להתפקע מרוב זעם: "למה תמיד אתה כזה
רכרוכי, מה הבעיה שלך להגיד 'לא מעוניין תודה', לסרב. מה כבר
יעשו לך, ממי אתה פוחד לעזאזל. ככה גם ויתרת על החלומות שלך
למען אחרים, וככה גם התחתנת."

ד"ר קרול בקשטיין רכנה לעברי ולחשה - "עכשיו אתה עומד לצפות
בתופעת טבע יוצאת דופן." אל החדר פסעו מנהל הכלא ואדם נוסף, זר
לעיניי. מאחוריהם, כמו אוניית משא אדירה שעבר זמנה, מלווה
בסירות גרר גמדיות אל לב ים להטביעה, נכנסה פמליית סוהרים,
גוררת בשלשלאות כבדות את אלישע ל' פריי, גוליבר אמיתי, שהרכין
ראשו מתחת למשקוף הדלת ומילא את החדר.


בזיכרונה של יוכבד פלדמן, בעלת חנות התכשיטים ,נחרטו הרגעים
האלה בהיר וצלול. איך נמלאה חנותה הממוזגת והשקטה באד מזיע וחם
של גוף גדול, שנדחק דרך הפתח הצר והמצלצל, ונדמה כאילו הוא
לובש את החנות או מעמיס אותה על גבו. ללא אומר נופף מול עינייה
בלוע שחור של אקדח גרמני, שהכירה בדיוק כמוהו כשהייתה שם,
באירופה, לפני שנים רבות, עוד בילדותה.

היא זכרה כיצד דבורה, בתה החצופה, המרירה והאומללה, זינקה לעבר
השודד כאילו ניחשה את בואו או יחלה לו, ואז חטפה את השק מידיו,
התרוצצה בחלל הצר של החנות המלאה בשפעת האדם הזה, ובריקוד
מפריז סביב גופו חפנה מכל טוב, תוחבת לשק וממלמלת - "שתישרף
החנות, שתישרף החנות", עד שהגיעה לקופה. יוכבד, שעמדה זקופה
ונטועה במקומה, ריתקה בחבטה את ידה של דבורה על גבי המקלדת.
"אף אחד לא יגע בכסף הזה, את שומעת", היא סיננה, ולא הסירה את
מבטה שהחל אט להתברג ולקדוח לתוך עיניו של אלישע, שיצאו אליה
מתוך המסכה השחורה.

האם יתכן שטעתה כל-כך. המבט הזה שלה, שהציל אותה שם בימים
הנוראים, שהביס צבא שלם של גרמנים ואוקראינים, שהכריע כל אחד
לכניעה מוחלטת לפניו. המבט הזה, שבאמצעותו ניהלה את חייה ואת
חייהם של הסובבים והקרובים, איך שהייתה שולחת קורים דקים
ושקופים דרך העיניים של מי שנלכד בו ושם, בחלל האפל של הראש
הייתה שובה ומשעבדת למרותה את כוח הרצון והתשוקה של כל אחד.
איך יתכן שכל כך טעתה. שישה קליעים הוא שיסה בה. ואולי בעצם
היה זה בכלל האף שדרכו שלטה באנשים, שהרי זה של אלישע היה
מכוסה בצמר שחור.

את דבורה היה לו קל יותר להרוג. למולה לא חש ברעד המוזר הזה,
שהרפה מעט את אחיזתו באקדח המרותך לבשרו. הוא מודה שהיה לו די
קשה עם המבט של הגברת הזו, כאילו מישהו מחדיר כלי עבודה גסים
למוח שלו ומנסה לשתק אותו.  

אלישע ל' פריי נולד בתוך קנה של אקדח. הוא צמח שם בבדידות.
ראשו הסתחרר מעלה על התוואי הספירלי של המתכת האפורה והמפויחת,
עד שהגיח החוצה אל השכבות האטמוספריות הגבוהות אליהן התנשא,
ובהן הייתה בדידותו קשה יותר. הוא לא זכר שעוד בטרם נולד בתוך
קנה של אקדח, ניסה בעיקשות של מובסים לחבור ללהקות נערים
שועטות ומלוכדות, שהיו דורסות ברגליהן את רחובות העיר. איך היה
מעורב בהם לרגע אחד של חסד, ואז היו כושלות רגליו ומותירות את
גופו המסורבל מאחור, מתנשף, שבור ומנודה.
את האקדח מצא דחוק בין פח אשפה לסבך גדר קוצני. בכל יום היה
עולה אל גג הבניין בו התגורר, נשכב על הסיד הסחוף ויורה מעלה.
כענן מפוטם וסמיך ניתזו מעליו היונים האפורות שלו, או "יוני
העופרת", כפי שקרא להן. הוא גמע בשקיקה  את הד הירי, הנפרם
ומתפורר לאלפי נקישות כנף הומיות, ואז היה מחלץ במיומנות את
הקנה מתוך האקדח, מלעיט ריאותיו בניחוח המשכר של אבק-השריפה
ומציץ מתוכו אל היונים שנסקו ונמזגו ברקיע החרדלי, המקומח
מאובך. פעם חלם שהוא עף. עומד על גג הבניין שבו גר וניתק אט
מהכובד של גופו, עם כל יוני העופרת שלו. לפני שהקיץ, בטרם חלחל
האור העוקצני לעיניו, התאמץ ככל יכולתו לשמוע את קולו הלוחש את
רזי טכניקת התעופה.
לעוף היה לו קשה, אבל הוא הצליח לקפוץ מגובה 30 מטר ולנחות על
קרקע מוצקה ללא פגע. הוא ראה פעם בסרט טבע כיצד משליכים מגובה
רב כלי זכוכית בזוית מסוימת, וכך הוא נותר שלם. אלישע ידע
שבגוף שוכנת מעין כמוסה, שאם היא מתנפצת, החומר הנדיף של החיים
דולף אל החלל ללא תקנה. בכדי למנוע את זה צריך רק למצוא את
הזווית הנכונה.

בחלום אחר שהיה לו הוא שר בדיוק כמו פרדי מרקורי. בקול האין
סופי שלו. קול שאפשר לצעוק בו מקצה החלל עד קצהו, להיות בכל
מקום בעת ובעונה, להכריע מחשבות רעות כאבים ומחלות. פרדי
המסכן. שנה שלמה התאבל אלישע על מותו בטרם עת של פרדי עד
שניחמה בו ההכרה, שוודאי בחר פרדי במוות, כי עם קול כזה הוא
יכול היה לבחור לחיות גם לנצח.כשהתעורר סגר עצמו בחדר ושר
אתThe Show Must Go On,  ואז הרגיש כאילו הצליח לעוף עם היונים
שלו.

בבית הכלא, בתא המיוחד שבאגף הנידונים למוות, היה מתאמן בבוקר
בקפיצות מהמיטה. בהפסקת הצהריים היו המסדרונות מהדהדים בקולו.
בערב היה שוכב עם פניו אל הקיר שצל הסורגים מוטל עליו, ואוסף
את שדה-ראייתו לתוך גליל נייר שאחז. עיניו היו נעצמות ורקותיו
נושמות את צליל חריקת נעלי העור של השומר שעבר במסדרונות.
כשחלף ליד תאו של אלישע היה השומר משתהה מעט וסוקר את הענק
המוזר במבט ממושך. אלישע חש את חום צלו של השומר מתרפק על
גופו. ואז, כמו שהיה עושה כשלמד לשיר וכשלמד למצוא את הזווית
הנכונה בקפיצה מגובה רב, היה משהה ומותח את הרגע הקסום והנעלם,
זה שמבליח בכל מצמוץ עפעפיים, חבוי בין הדפים של הספרים שלא
קרא. רגע ששוקע כאבק בחיבורים שבין האירועים, בין שינה לערנות,
בין חיים למוות. רגע שממנו מגיח היש מהאין.  אישוניו נפקחו
פנימה אל החלל הצהוב מאובך, שם מצא את עיניה של יוכבד פלדמן
לוכדות בסבך קורים דק את גופו הערום של כומר בית הכלא, ג'רמי
סטרוו, שמיצחו נסוך תמיד בדוק זיעה צדקני. הוא שהחליט להוכיח
לעולם כולו שאין ראוי ממנו לענוד את הקולר הלבן, הוא שניסה
לשדל את אלישע לחשבון נפש, רגשות חרטה וכל הזיבולים האלה שרק
הופכים בן-אדם לבשר דחוס של לבטים, חרטות וייסורי מצפון,
לסמרטוט אנושי כנוע ופגיע.  

אלישע ל' פריי, שנולד בתוך קנה של אקדח, יישאר כאן לתמיד.
מערימת גופו האדירה יעלה אד צחנה של רוע טהור ויחנוק הכל
סביבו. לא הרוע הקטן והאישי שלו אלא כזה מוחלט, שבגללו ילדים
לא נרדמים בלילה ונשים לא עוברות בסמטאות חשוכות. רוע שמפיץ
מחלות, שמביא מלחמות שמכחיד עולמות, שבגללו אנשים לא יכולים
לאהוב באמת ושבגללו הוא לא יכול לרחם על עצמו, על הילד שהיה.
וכך, ככל שיהיה יותר רע, יעלם ויבלע גם הטוב, ואז כבר לא יהיה
רע יותר, כי גם טוב לא יהיה בעולם, רק אלישע ל' פריי, שוכב על
המיטה בחדר הזה, וכל הרעל זורם דרך גופו האוורירי ונשפך לארץ
מכל הנקבים.    

"אני אומרת לך, משהו מוזר קורה לאנשים האלה שיום מותם ידוע
להם. איזה מין מנגנון רדום ולא מודע, שירשנו מאבות-אבותינו
במהלך האבולוציה, מופעל אוטומטית בתוך המוח ומנהל את הנפש
ברגעיה האחרונים. הוא אפילו לא קרא ספרים, הוא בכלל אנאלפאבית.
אולי הוא ראה את זה באיזה סרט. אבל תמיד הייתה לי תחושה כאילו
הוא נולד עם זה - משהו כמו אינסטינקט." קולה של ד"ר קרול
בקשטיין נסוג מעט, כשהשגיחה בנימת הערצה מתלהמת שהתגנבה אליו.


"מה זאת אומרת הוא לא מת?!" - צעק מנהל הכלא לעבר הרופא. "זאת
אומרת שהלב שלו פועם בקצב סדיר מאוד, כמו תינוק שזה עתה יצא
מהרחם." - צהל ד"ר ג'ק הורוביץ. כבר לא היה  אכפת לו להפגין
כך, בגלוי, את ההקלה שחש. מנהל הכלא חשב לעצמו שגם לו השתדל
מאוד, לא היה מסוגל אפילו לחבב את הרופא הזה ואת שכמותו."טוב,
תזוז משם בבקשה." - הוא סנט לעבר הרופא. ד"ר ג'ק הורוביץ הציץ
מבין רגליו הפשוקות של אלישע, וחש לפתע די מגוחך. "אוי, הרגל
מגונה שיש לגניקולוגים, אתם יודעים." - הוא לחש מבלי שאיש שמע.
"זה לא יכול להיות!"- העפיל גווין בצווחה למרום קולו - "נתתי
לו כבר שתי מנות קטנות של 10 סמ"ק כל אחת, ואת זריקת יום הדין
של 100 סמ"ק שאני שומר למקרה הצורך".

"זה בהחלט יכול להיות ולמעשה זה לא יכול להיות אחרת." האנשים
הפנו מבטם לקצה החדר, שם עמד האיש הזר. הוא פסע לעבר גופו
הרדום של אלישע. כל הנוכחים פנו להתייצב סביבו במעגל. "גם אם
תפוצצו 200 מגה-טון בתוך הבטן שלו, זה לא יהרוג אותו". בתנועה
מסולסלת הסיר האיש את הבגד מעל בטנו התפוחה של אלישע. "אתם
רואים. אין לו טבור." כולם נסוגו לאחור בבהלה למראה בטנו החלקה
של אלישע. "הוא למעשה לא נולד אף פעם, לא ינק את חייו מתוך רחם
כלשהו. הוא היה פה תמיד וגם ימשיך להיות לעולמים".  

מבעד לערפל שכיסה את עיניי ובהכרתי, שעוד הבליחה מתוך ראשי
בהבהובים קצרים כמנורת ניאון גוססת, יכולתי לראות את אלישע ל'
פריי מתיר אט את רצועות העור היבשות שריתקו אותו למיטה, קם
לאיטו, מתנשא מעלי ופוער את עיניו בלובן מלא.