אז איך מתארים אותה? לפעמים אני חושבת שזה בלתי אפשרי. כל כך
הרבה באדם אחד, טוב, רע, אהבה, שנאה.
לפעמים אפשר להגיד שהחברים הכי טובים שלה זה השקרים והבגידות.
ולפעמים אני חושבת שהכל זה רק מסווה, זאת פשוט בחורה שנפגעה
קשה ומנסה לשרוד.
יש רגעים שאני פשוט מתאהבת בה מחדש, שהטוב שלה יוצא, העדינות,
הרוך, החיוך הזה שמטריף אותי, האדישות הזאת שמושכת...
ויש רגעים שאני ממש לא רוצה להגיע אליהם. השקרים, העצבים, חוסר
ההתחשבות, המילים הקטנות שיוצאות מהפה שלה ושוברות לי את הלב.
והדבר שהכי מעצבן אותי, חוסר הרגישות שלה.
ואותי? איך אפשר לתאר אותי? אני חושבת שבדיוק ההפך.
יש בי המון רגש שרק מחכה להתפרץ החוצה. המון אהבה שמחכה לאותה
בחורה. המון פנטזיות בראש על עולם מושלם ואהבה נצחית.
אבל אני את התמימות שלי איבדתי מזמן. שנשבר לי הלב בפעם
הראשונה, ואז בפעם השנייה, והשלישית והמי יודע כמה...
בכל זאת נשאר בי ניצוץ של תקווה, שאולי אני כן אמצא את האהבה
הזאת שכולם מדברים עליה.
שאולי אותה בחורה תשתנה, ואולי אני אשתנה.
אולי הדברים יסתדרו מעצמם ולא ניתן לגורל המר הזה לנצח.
אולי השירים העצובים שכתבתי יהפכו לשמחים.
אולי החושך הזה יתחלף באור קטן שלא יעלם.
ואולי הגיע הזמן שאני יתפכח ויתחיל להבין שלא כל מה רוצים
מקבלים, לא משנה עד כמה רוצים.
ולא משנה כמה הקרבתי, וכמה נאבקתי, וכמה נפגעתי.
אולי זה פשוט לא נועד לקרות.
פשוט לא נועד.