אני חושב שהיו לה דמעות בעיניים כשהיא יצאה בטריקת דלת סוערת,
ולא הלכתי אחריה. אולי כי אני לא אוהב אותה מספיק, ואולי כי
כבר לא באמת אכפת לי מהדמעות שלה. רק התבוננתי בה מבעד לחלון,
מנסה למצוא תירוץ מספיק אמין לאהבה הזאת שחשתי כלפיה, טיעון
מספיק משכנע שיגרום לי להפסיק לרצות כ"כ לרוץ אליה ולחבק אותה
חיבוק שיסגור את הפערים בינינו, להסתכל לה בעיניים ולצלול לתוך
הדמעות שלה. להפסיק לרצות ללחוש לה מילות געגועים של אהבה
באוזניה.
אני לא חושב שאני אוהב אותה באותו טירוף שאהבתיה בעבר, הגורל
ידאג להצמיד אותנו שוב אם יחליט כך לנכון, ואני לא קובע את
הגורל שלי, אני תלוי בו.
אז היא ישבה שם ועיניה הזילו דמעות מסיבות שרק הלב שלה יודע,
ואני לא חושב שמישהו שם לב, היא קוראת להם חברים. לפתע ריקנות
הציפה אותי, הרי להיות לצידה, להיות שלה לנצח נצחים היה הדבר
אשר נפשי וגופי השתוקקו לו יותר מכל. אני באמת מנסה שוב לאהוב
אותה, וכאילו שמשהו חזק ממני עוצר אותי, והכאב שזה גורם לי
גדול עליי, אני חושב.
יצאתי החוצה לעשן סיגריה והיא ישבה עם הגב אליי במרחק של צעדים
ספורים ממני, ולא ניגשתי אליה. לא רצתי אליה לחבק אותה, לא
רצתי לנגב לה את הדמעות, כי כבר לא אכפת לי מהדמעות שהיא בוכה
ואני באמת לא נהנה לראות אותה במצב הזה. כשהוצאתי את המצית
מהכיס, היא הוציאה את שלה, הדלקתי את הסיגריה שלי, והיא - את
שלה. שנינו מעשנים ביד שמאל, אבל היא מעדיפה לזרוק את הבדל עם
יד ימין כי היא אומרת שככה הוא נוחת רחוק יותר. לפעמים אני
חושב שאנחנו נושמים את אותו האוויר באותה הצורה בדיוק, מעניין
מה יקרה כשיישאר אוויר רק לנשימה אחת. אני בטח אפסיק לנשום
לרגע ואקדיש לה את הנשימה האחרונה.
היא לא הסתובבה אחורה אף לא לרגע אחד, כאילו שהרגישה שיש מישהו
מאחוריה, כאילו שידעה שזה אני. היא פשוט ישבה ובהתה בכביש, אני
לא חושב שהיא מצאה בו משהו עמוק במיוחד, אולי רק נקודה שחורה
מספיק לתקוע בה את המבט לזמן מה.
כיביתי את הסיגריה שלי, והיא, היא זרקה את שלה עם יד ימין.
התחיל להיות קר ואפילו לא חשבתי איך לא קר לה, עמדתי להכנס
פנימה כשהיא קראה לי בשמי. הסתובבתי באדישות מלאת התרגשות,
ציפיתי שתרוץ אליי ותחבק אותי, גם אם זה סתם בשביל לפנק את
האגו שלי. אבל היא עמדה קפואה במקומה, הביטה בי מרחוק ואני
בטוח שהיא לא ראתה אותי מספיק בבירור, אז התקרבתי. וכשהיא עמדה
ממש מולי, צללתי אל תוך הדמעות שלה, חיבקתי אותה כי הרגשתי
שהיא צריכה את זה, לא כי היה לי אכפת. הרגשתי את חום גופה
שהשתוקקתי לו כ"כ בעבר, הריח של הבושם שלה התערבב עם קצת ריח
של סיגריות וזה הזכיר לי ימים אחרים. הרגשתי מן סוג מוזר של
נצחיות בחיבוק, לא באמת השלמנו את הפערים בנינו, למרות שצללתי
בדמעות שלה. הייתי אינסופי באותם רגעים. "קראת לי" לחשתי לה
בזמן החיבוק, אז היא שתקה. "לא משנה," היא לחשה לי. "זה כבר
באמת לא משנה."
אני לא יודע אם ריחמתי עליה, אבל היא העלתה בי רגש נבזי כזה
כלשהו. מלאך בלי כנפיים, זה מה שהיא. עם חיוך קצת עצוב, ג'ינס
קרוע וחולצה צמודה בצבעים שמחים.
היא חזרה לשבת על הספסל, הותירה אותי קופא מקור תחת משקוף דלת
הכניסה. הבטתי בה למשך דקה שנראתה לי כמו נצח, אולי בגלל שהיה
ממש קר בחוץ, ונכנסתי פנימה. היה שקט מוזר, שקט לא מובן כזה,
ומשהו משך אותי לפינה שלה, לנוסטלגיה הורודה שלה, אל החדר
הפינתי שלה. והמיטה הייתה מוצעת היטב במצעים שהיא הכי אוהבת,
המחשב, באופן משונה, היה כבוי ומדפי הספרים היו מסודרים לפי
גדלים, צבעים ונושאים, אני לא יודע איך היא עשתה את זה. ועל
השולחן המקושקש שלה הייתה המצית שהיא שמרה תמיד, הלבנה עם
הלבבות מיום ההולדת שעבר, כוס קפה ריקה עם הכפית בפנים כשהיא
נוטה קצת לשמאל ופתק כמעט בלתי נראה מתחתיה. "רק רציתי סיבוב
על החוף, לאהוב אותך חזק, רק עוד קצת. וזה כבר לא משנה, זה כבר
באמת לא משנה." אז העיניים שלי התמלאו דמעות שהרטיבו את הנייר
וגרמו לכתב להתעקם, אולי כי אני עדיין אוהב אותה עד איפוס
חושין, ואולי כי הייתי מוותר על הנשימה האחרונה בשבילה. הלכתי
לחלון, והיא כבר לא הייתה על הספסל בחוץ, והלכתי אחריה.
התיישבתי על הספסל בעיניים דומעות והדלקתי סיגריה, אני חושב
שתפסתי את הנקודה על הכביש ובהיתי, לא באמת הבנתי. זה היה היום
שלה, היום הזה שנותן לך המון סיבות לחייך. נו, היום הזה שבו
אתה מרגיש קצת אחרת, כאילו שהבנת משהו שלפני חצות לא.
וזרקתי את הסיגריה ביד ימין, כי ככה זה נוחת רחוק יותר.
יום הולדת שמח, מלאך בלי כנפיים שלי.