"אני אוהבת אותך".
מצאתי את עצמי אומרת לך את זה היום בלי שאני בכלל מודעת לעובדה
הפשוטה הזאת שאני אוהבת אותך. הלב שכח לעדכן אותי - מפוזר
שכזה.
כל כך לא רציתי להיות הראשונה שתגיד את זה. זאת שתהיה חלשה.
פעם ראשונה שהלב שלי לקח שליטה על השכל. פעם ראשונה ואחרונה.
איך הוא מעז בכלל הלב הזה?!
אצלי, אצלי הכול מתוכנן. השכל שולט על הכל. ובאמת, זה לא שלא
תכננתי לאהוב אותך. תכננתי. לא עכשיו. לא אחרי שבוע.
ואז, בא לו הלב, והחליט בלי התראה בלי שום תכנונים לקחת שליטה
על השפתיים. הוא החליט להגיד שאני אוהבת אותך.
בחיים לא חשבתי ששלוש מילים קטנות כאלה יכולות כל כך להיות
משמעותיות.

ואז אחרי שנאמר מה שנאמר, רציתי לקבור את עצמי. לא האמנתי בכלל
שאמרתי את זה בקול רם ושסוף סוף הבנתי שכן אמרתי, קברתי את
עצמי בכרית שלך. רציתי לבכות, לא הצלחתי. אני לא יודעת למה לא
הצלחתי אבל כל כך רציתי. פשוט להתפרק לי לאלף חתיכות. אבל לא.
למה שאני אבכה אם אני במקום שאני הכי רוצה להיות בו עם הבנאדם
שאני הכי רוצה להיות איתו?
ואתה, חיבקת ונישקת אותי. ונתת לי להרגיש ששום דבר ממה שאמרתי
לא היה שגיאה. שאפילו זה היה הדבר הנכון לעשות. שאני הכי בסדר
בעולם. שאין לי סיבה להתפרק בכלל.
ושתקת.
כל כך שתקת.
כשהכרחתי אותך להגיד משהו אמרת לי שהפתעתי אותך. שזה הדבר
האחרון שציפית ממני. ואתה צודק. אני לא ציפיתי את זה מעצמי.
הכל בגלל הלב הזה!
ואז היה רגע שפחדתי ממנו. לא אמרת לי שאתה אוהב אותי חזרה.
ובצדק. כי אנחנו רק שבוע ביחד, איך תדע?!
"מה שאני מרגיש אלייך הוא ממש חזק ואני לא יכול להסביר, אבל את
ממש הפכת חשובה לי. אני אף פעם לא אהבתי ואני לא רוצה לזרוק לך
את זה באוויר, אני רוצה להגיד לך בטוח שאני אוהב אותך. אל
תדאגי זה יגיע." ונישקת אותי.
אני אוהבת אותך. הפעם לא אמרתי. הפעם הרגשתי בפנים בלב. הרגשתי
את זה כל כך חזק שרציתי לצעוק לך את זה. שתדע. שמצידי כל העולם
ידע. אני כל כך אוהבת אותך.
אבל אני לא אגיד לך את זה יותר. לפחות לא עד שאתה תגיד לי.