אתמול בערב כשהורדתי את הכלבה לטיול בחצר היא הסתכלה עלי במבט
מוזר. הרגשתי שמשהו לא בסדר. מאוחר יותר באותו הערב היא הודיעה
לי שהיא עוזבת אותי. היא ארזה את הבונזו, את הקולר המנומר
שקניתי לה ליומולדת ואת הכלי של המים, וירדנו לאוטו.
בדרך למטה החתולה הבת זונה של השכנים מקומה ראשונה התחככה לי
ברגל, וגרגרה גרגור קטן של שמחה לאיד. מחר כבר כל השכונה תדע.
נכנסנו לאוטו. הכלבה ביקשה שניסע לראות איך רוחצים את הפנתרים
בספארי בפעם האחרונה. הגענו בדיוק כשעובדי הספארי נכנסו עם
הדליים והמברשות לכלוב של הפנתרים. פעם היינו מבלים שעות בצפיה
בידיים החסונות לשות את הגופות הגמישים והמוארכים, ואז דוהרים
הביתה, ומזדיינים על השטיח באמבטיה. אבל הפעם זה רק עשה אותי
יותר עצוב. הכלבה בכתה. התחבקנו.
אחר כך חזרנו לאוטו, והיא ביקשה שאני אקח אותה לתחנה המרכזית.
היא לא הסכימה להגיד לי לאן היא נוסעת. כשהגענו לתחנה המרכזית
עצרתי, וכיביתי את המנוע.
ישבנו באוטו ושתקנו. אחרי כמה דקות היא רכנה לכווני, נתנה לי
נשיקה על הלחי, אספה את התיק ויצאה מהאוטו. היא הלכה בלי
להסתכל אחורה, ואני נשארתי שם והסתכלתי עליה עד שנעלמה בין כל
האנשים.
התנעתי את האוטו ונסעתי. מועקה איומה השתלטה עלי. הסתובבתי
ברחובות במשך שעה ארוכה, אבל זה היה חסר טעם. נסעתי לכוון
הבית. בדרך עצרתי ליד הבית ספר היסודי הממלכתי-דתי בקצה הרחוב
שלי. ירדתי מהאוטו, בהיתי באפרוחות בפינת החי, ובכיתי.
כשהגעתי הביתה הדמעות כבר יבשו, אבל תחושת המועקה לא עזבה
אותי. ישבתי במטבח בלי להדליק את האור, ועשנתי. אחר כך יצאתי
למרפסת, והוצאתי את התוכית מהכלוב. היא הסתכלה עלי במבט ששמור
רק למאהבות זנוחות, אבל ידעתי שהיא תסלח לי. שמתי אותה על
הכתף, והלכתי לחדר. הזדיינו בפראות, נאחזים זה בזו, כמו שרק
גבר ותוכית שאין להם מה להפסיד יכולים. כשגמרנו ניגבתי אותה
והחזרתי אותה לכלוב.
בחוץ כבר עלה הבוקר. הקיץ פרפר פרפורי גסיסה אחרונים, עצי
הצפצפה בחצר התחילו להשיל את עליהם ולמשפחת לוינשטיין בבניין
ממול יש כבשה חדשה.
היתה לי תחושה שהשנה החדשה תהיה טובה אלי.