[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי מורנו
/
מים בורחים מהפקק




הורג  קרפיון  ונח,  לא  צער  בעלי  חיים  ולא  כלום,  אף  אחד
לא  סובל  אצלי  יותר  ממה  שצריך.  בחיים,  כמו  במציאות,
כמו  בדמיון.
שלוש  מכות  מדויקות  על  המוח.  פצפוץ  קליל  של  מה  שממילא
ריק  מתוכן  והמלאכה  נשלמה.
אוהב  דגים,  אבל  לא  את  הים.  אוהב  קרפיונים  אבל  מתים.
יצא  שאלו  הם  פני  הדגים  מיום  שלקחת  אותי  איתך  לסופר
ואני  הצעתי  שאולי  נאכל  דג  ומייד  הסתכלת  מזועזעת  לראות
מה  לא  בסדר  אצלי  מבפנים.
"אז  קפוא",  אמרתי.
"אידיוט",  השבת,  ומיד  הבנתי  שיש  לי  עסק  עם  בחורה
נחושה  ונדהמתי  כי  לא  הייתי  רגיל  מאחרות  לכזאת  דבקות.
"אני  טבעונית  הומופאתית  קלינית,  מתוך  אמונה  אמיתית"
אמרת,  "כך  בחרתי  לחיות  ואמרת  לי  שאתה  מבין,  אתה  יודע
כמה  מגעיל  אותי  וכמה  זה  פוגע  בי  כשאני  רואה  גוויות
על  השולחן  במקום  חסה  או  מלפפון,  יש  לך  חשק  לגפילטפיש,
אז  לך  לאימא  שלך  ומצדי  תטביע  שם  את  החסך"  אמרת.
"תלך  איתה  ביחד  כל  החיים לקנות  לעצמך  דגים.  או  אני  או
היא  והגפלטפיש  שלה,  תבחר!"  צעקת.
בחרתי  בך  ללא  היסוס  ולא  שהיות,  כי  לרוב,  מה  שנראה
נכון  לזמן  מסוים  אתה  בוחר  להאמין  בו  גם  כשהוא  זקוק
לעידכון  ורק  אחר  כך  נזכר  שאולי  היית  צריך לעצור  ולשאול
כמה  שאלות  מפתח,  ואנחנו,  כך  כבר  ידעתי,  לא  נזדקק  אף
פעם  להערכה  מחודשת  של  עצמנו.
ויתרתי  על  חלב,  כי  הוא  מגיע  רק  מפרות,  שתמיד  בסוף,
ירצו  או  לא,  הופכות  לסטקים  שמרגיזים  אותך  וגורמים  לך
לעירעור  שלוות  הנפש  וההיזון  החוזר  בינך  לבין  עצמך.
גזרתי  על  עצמי  נדר  צום  מכל מה  שהוא  אדום נא  ולא
מבושל.  הייתי  מוכן,  למרות  שידעתי  שאין  בזה  הגיון  או
מחשבה  תחילה  גם  לא  לאכול  עגבניות,  בכדי  שלא  להכאיב  לך
אסוציאטיבית.
הפכתי  כמוש,  רזה,  וחיוור  למען  אהבה  חסרת  סיכוי
וויטמינים.  ריציתי  אותך  לגמרי,  עד  שלא  נותר  בי  כח
לאחוז  במה  שפעם  קיוויתי  וידעתי  שיהיה  נכון  לתמיד  ולא
היה  לי  אכפת  בכלל.
וויתרתי  גם  על  אמא  ואבא  וורד  שהמשיכו  לשאול  למה  אנחנו
לא  באים יותר  ביום  שישי  ולא  שמו  לב  שהכל  באשמתם,
בגלל  שהמשיכו  להזיק  לסביבה  ובעקיפין,  כמו  שהסברת  לי,
גם  לי  ולך  ויותר  מהכל  לעצמם.
ומאד  נהניתי  ללכת  איתך  לבד  לסופר,  להיות  מנותק  ולעמוד
ליד  מטומטמים  שקנו  שוקיים  של  הודו  ולצעוק:  רוצחים,
מנוולים,  צריכים  לשים  אתכם  במקרר.


והכי  אהבתי  שזה  אמיתי  אצלך  ורעדת  מרוב  התרגשות  כשמילאת
את  השליחות  שלך,  וכך  רעדתי  איתך  ביחד  והפכנו
מחוברים.
ילדים,  אמרת,  זה  ענין  למחשבה  תחילה  אבל  כדאי  להיות  גם
ספונטאנים  בכדי  שלא  נאבד  את  תחושת  השליחות,  לחכות  על
מנת  שיהיה  עולם  קצת  יותר  טוב  ואז,  הבטחת,  תהרי  לי
ללא  הפסקה.
בינתיים,  הצעת,  בוא  נראה  עוד  פעם  אחת  את חוות  החיות
ומיד  הסכמתי  למרות  שראינו  אותו    רק  אתמול,  אבל  זה  לא
משנה,  כי  אנ'לא  ממש  רואה  את  הסרט,  רק  מסתכל  בך
צוחקת  או  מתרגזת  על  החברה  בקטעים  שצריך  וכבר  מדקלם  את
הקטע  שאת  אומרת  לי:  "תראה  כמה  שזה  נכון.  איך  השנים
לא  נגעו  בזה.  זו  ממש  יצירת  מופת".
את  יצירת  המופת  של  חיי  אהובתי,  לא  הסרט  אני  עונה,
ומקווה  שפעם  תחייכי  במקום  להגיד  מייד: "אתה  ממש  מרגיז,
למה  אתה  לא  מתרכז?"
לא  מתווכח.  לא  היום,  כי  אין  כבר  עם  מי  וגם  אז
נמנעתי  בימים  של  ביחד  מושלם  ומעורער.  רק  עושה  מה  שאת
רוצה  ועושה  שוב  ושוב  על  מנת  לבדוק  שהכל  עבר  חלק  ולא
החמצתי  דבר  מהרצונות  הלא  ממומשים  שלך.

השיא,  יכולתי להרגיש,  היה  בלילה  הקסום  והנשכח  ההוא
כשפקדת:"בוא!,  בוא  נלך  לשחרר  קרפיונים  לחופשי".  ומייד
הסכמתי,  ללא  היסוס  או  עיכובים  קטנים  שיגרמו  לך  להרגיש
חוסר  איזון  או  הרמוניה  איתי,  כבן  זוג  לא  מושלם  ולא
מחובר,  כמו  כל  האחרים  שהיו  לך  ונאלצת  לצוות  עליהם
ללכת  מכיוון  שלא  הבינו  אף  פעם  כלום.
ידעתי  שאנחנו  ככה,  ביחד,  כל  כך  מאוחדים  וגם  מיוחדים
וכי  אין  אף  אחד  בעולם  שבאמצע  הלילה  מרכיב  על  הגג
פיילה  ענקית  וממלא  אותה  בקרפיונים  מבריכה.
"קיבוצניקים",  אמרת  בהחלטיות  הזו  שלך,  שידעת  תמיד
שהדליקה  אותי  במיוחד  מבחינה  מינית,  "גם  ככה  הממשלה
תומכת  בהם  כל  הזמן,  והגרושים  שתנובה  משלמת  להם  על
קילו  דג  לא  יצילו  אותם  משום  חורבן,  עדיף  להם  שילמדו
בדרך  הקשה".  וציוות  עלי  למלא  את  הפיילה  בכמה  קילו  דג
שהעיין  יכולה  בכלל  לדמיין.  
ועשיתי  כמו  שהכוונת  אותי  בדיוק,  מבלי  לערער  על  הסמכות
שהפגנת  למרות  שאני  נהגתי  וקיוותי  שתזרקי  איזו  מילה  אחת
טובה,  בשביל  הכח  שלי  להמשיך.
וקרה  שלא  אמרת  כלום  ורק  עישנת  סיגריה,  שזה  לא  בריא
לאוזון  אבל  מותר  לך  כי  היית  בלחץ  של  המעשה  החשוב
הזה,  שהימים  שחלפו  כל  כך  מהר  מאז  גורמים  לי  להבין
אותו  יותר  לעומק,  כי  אני,  ועכשיו אני  רואה  כמה  צדקת,
מאלו  שמבינים  ממש  לאט  ששינוים  גדולים  יכולים  להעשות  רק
על  ידי  אנשים  קטנים.
ונסענו  ואני  רק  ציינתי  שיהיה  להם  צפוף,  וענית  לי  ששום
דבר  בחיים  לא  מושלם.  


והגענו  אל  הים,  אחרי  שנסענו  ברוח  סערה  חזקה  במיוחד
ליד  השלט  של  רוח  צד  מסוכנת  קרוב  לתחנה  של  חדרה  וככה
ידענו  שהגענו.  ירדתי  ופרקתי  את  המטען  היקר  שלנו  וראיתי
שחצי  מהדגים  צפו  בלי  לזוז.  "סימן  שהם  מתו"  אמרת
ביובש  והתפעלתי  בתוך  שניה  בדיוק  מהיכולת  שלך  לקבל  את
הדברים  כמו  שהם  בלי  להתחיל  שבעה  על  אף  אחד.  "אין  מה
לעשות"  אמרת,  "המטרה  מקדשת  את  האמצעים,  זה  כמו
המעפילים,  חלק  מצליחים  וחלק  לא".
ואני  למרות  שהגב  שלי  כבר  התחיל  להשמיע  קולות  של  
תפוס,  התחלתי  למיין  את  הגוויות  בכדי  שנעשה  להם  קבורה
נאה.  "דגים  זה  עם  עם  נשמה"  קבעת,  ואני  התרגשתי  עקב
היכולת  שלך  לחבק   את  כולם  באופן  שווה.  
ורק  אחרי  שקברנו  את  כולם  ועמדנו  דקה  דומיה  לזכרם  של
אלו  שלא  עמד  להם  כוחם  פקדת  בהתרגשות:  "עכשיו!,  עכשיו!"
ומייד  תפסתי  קרפיון  של  שלוש  וחצי,  שזה  אני  יודע  עוד
מהימים  שהייתי  אוכל  פה  ושם  בלי  שתראי,  זקן  במיוחד,
וזרקתי  אותו  אל  הקצף  המבעבע  של  הגלים.  מי  שזקן  אמרתי,
  אולי  מגיעה  לו  עדיפות  ומייד  הסכמת,  כי  בסך  הכל הרי
את  טיפוס  שמבין  עניין  למרות  שהחוקים  שלך  נוקשים
בעיקרון.    וככה,  שעה  וחצי  עד  ששחרנו  את  כולם  למים
הסוערים  של  חושך  המצרים  ההוא.  
ובכית  בסוף,  והכרחת  אותי  לשיר  את  שיר  לשלום  למרות  שלא
היתי  בטוח  שהוא  הכי  מתאים  למעמד,  וצרחנו  ביחד  את  כל
המילים  באופן  ברור  וצלול  כמו  שהתכוון  אליהם  המשורר,
ופסקת:  "די,  בוא  נשב  עכשיו  ונרגיש  אותם  חופשיים,  זאת
אנרגיה  שזורמת".  
וחיכינו  שעות  על  גבי  שעות  ומבלי  ששמנו  לב  נרדמנו
מהעיפות  של  המהלך  הגאוני  הזה  שלך  שעד  עכשיו  לא  מתחבר
לי  איך  לא  תפסו  אותנו.
והרגשתי  שבוקר,  ונגעתי  בך  לא  בכדי  שתעוררי  אלא  בכדי
שתראי  שהיתה  בעיה.  
ושאלת:  "מה  קרה?"
ועניתי:  "תסכלי  אהובתי",  והצבעתי  ביד  רוטטת  על  החוף,
והינו  מכוסים  בגוויות  של  קרפיונים  מכל  עבר  שלא  היו  שם
בלילה,  כי  הרי  קברנו  את  המתים  קבורה  נאה  ולא  קבורת
חמור.  
"קרפיונים  לא  שוחים  במלח",  אמרתי,  "מה  חשבת?"
"שכן",  ענית.  
והתחלת  לבכות,  ולא  נתת  לי  לשחרר  או  לחבק  את  הצער  שלך
שהיה  לי  ברור  כמה  הוא  כנה  ואמיתי.
"תני  לי  לחבק"  אמרתי.  ולא  היה  לי  אכפת  שההגיון  עיכל
אצלך  את  המציאות  כי  זה  קורה  לרבים  ולטובים  ובזה  את
בכלל  לא  יוצאת  דופן.
"לא"  אמרת.
"זה  טבח"  אמרתי,  לא  בכדי  שתתרגזי,  רק  בכדי  לחדד.
וענית:"מה  אתה  מקשקש,  לפחות  היו  להם  כמה  שניות  של
אושר  במים  אחרים,  חופשיים".


"אי  אפשר  לשחרר  קרפיונים  בים"  אמרתי,  והסברתי  שבמקור
הם  לא  מכאן.
"אבל  אפשר  לתת  להם  כמה  דקות  של  אושר":  התעקשת,  "עדיף
מלוח  קצר  על  מתוק  ארוך",  אמרת.
ומיד  התחלת  לספר  לי  בהתלהבות  על  המבצע  הבא  שלנו,
שידעתי,  שלא  אקח  בו  חלק,  כי  למרות  ההערצה  העיוורת  אני
כבר  חיפשתי  עתיד.

ועכשיו  כשהלכת  להציל  מה  שרק  אפשר,  אני  מתגעגע.  ורק
בכדי  להשקיט  את  את  הגעגוע  שצורב  מבפנים  ולא  מפסיק,
אני  קונה  כמה  קרפיונים  חיים  ושם  אצלי  באמבטיה  לאיזו
שעה  או  אפילו  יותר,  תלוי  בכמה  זמן  המים  בורחים  מהפקק.

ורק  אחר  כך,  במיומנות  של  זמן  הממתנה  הממושך  הזה,  אני
הורג  אותם  ולא  אוכל,  רק  בשביל  שיהיה  כאן  הרג  אני
עושה  את  זה.  זאת  הסיבה  היחידה.  ככה  אולי  תבואי  להציל
כאן  מישהו.



 








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באמת הכל נכנס
פה לשיפצור
ומחזור, או שזה
סתם זיון שכל?


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/00 2:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי מורנו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה