אני שונאת בית ספר.
זה הכל.
תגידו שגם אתם לא ממש מתים עליו?!? לא...זה פשוט לא זה. אני
בטוחה שאני שונאת אותו הרבה יותר מכם. רק המחשבה עליו גורמת לי
לרצון עז לברוח לאנשהו רחוק, אולי איזה כמה אלפי שנה לפני...
שעוד לא היה כלום. לזמנים שהבית ספר המזורגג לא היה קיים.

אם תשאלו אותי, אז כן, אני מעדיפה להישאר חסרת השכלה.
נמאס לי מצורת החיים הזאת.
זה לא קשור לזה שתמיד הייתי תלמידה למופת, או לפחות אחת שלא
קיבלה מתחת ל-70... אחת שהכינה ש.ב. מפעם לפעם... אחת ששיבחו
אותה בסוף השנה, אחרי קבלת תעודות וכל המתח החסר תועלת.
אני לא ממשיכה את הרשימה הארוכה, כי כל הדברים האלה גורמים לי
לבחילה!!!

מה כבר ילמדו אותנו במקום החסר התחשבות הזה?
קצת חשבון... קצת על המהפכה הצרפתית.... אולי יקריאו לנו כמה
קטעים סיפרותיים (שאגב, כאן בבמה, יש כאלה שעוברם אותם ללא
מאמץ), ואולי יעשו לנו עוד בוחן פתע בלשון.
אז אני אדע על המולקולות ועל האטומים ועל בניית תא אנימלי
וצמחי.
אז אפילו יהיו לי עודות יפות כאלה, שכל פעם בפחות ופחות פחד
והתרשות אני באה לקחת אותם בימי ההורים.

אף משרה שאני עלולה לבחור בה, אני לא אצטרך את הידע הזה.
אני לא מגזימה.

השגרה הקבועה מעצבנת אותי.
אני - חיה משבת לחג, ועכשיו, שתקופת החגים חולפת כל כך מהר,
אני נכנסת לדיכאון עוד יותר מהר.
לכן אני לא אחשוב על זה עכשיו.
אחשוב על זה אחר כך, כשחופש סוכות ייגמר.

תדמיינו לכם כל יום, במשך 27 או במקרה הטוב 26 ימים בחודש,
לקום בשבע וחצי בבוקר. ואז להתלבש - ולא, לא ירשו לנו סתם
להתלבש.
להתלבש בתלבושת מגעילה, או להקפיד שחס וחלילה לא לבוא עם
גופייה או חצאית. ואני שואלת - איך אני אמורה להיות פרחה
בבגדים כאלה??! אין!!!
ואז ללכת לבית ספר, לאחר כמו תמיד, ולספוג עוד הרשמה...
נו, בסדר, קלטתי את הרמז, שאתם לא אוהבים שמאחרים.
אני לא שואלת אתכם. נורא מצטערת, מתוקים שלי, אני קצת בבעיה
לקום ולהתארגן בזמן.
נו, טוב, אם אתם מתעקשים, אני דווקא די אוהבת את הפתקים הקטנים
והוורודים. אני עושה אוסף. ממסגרת אותם על הקירות שלי, בין כל
הפוסטרים.
ואז שיעורים משעממים, שיעורי בית, עבודות למיניהן, מבחנים...

ואם זה לא מספיק אז היו חייבים לדחוף לנו במערכת הארוכה גם
שיעור אירובי ותקשורת.
אירובי, ההגדרה של המושג הזה, למי שלא יודע, זה לבוא פעמיים
בשבוע בנעלי ספורט (שנראים עלייך מה זה לא הד-ב-ר {שיתאים
לך}).
ואז לסבול במשך שיעור שלם מתיחות, סטפטאץ', מתיחות, ריקוד,
מתיחות, כפיפות בטן, מתיחות, מתיחות, מתיחות. מה את רוצה, מורה
מטומטמת, להפוך אותי למר גמיש?? אני לא גמישה, לא ספורטאית,
תקלטו את זה. טוב לי ככה עם עצמי, או קיי?
אם הייתי מצליחה לעשות את הריקודים הסתומים האלה, אז אולי
הייתי נהנת. אבל אני לא מצליחה לזכור את כל הצעדים האלה. וגם
לעשות אותם בזמן. אתם יודעים כמה יכולת שכלית זה דורש?? לא
רוצה!!

ואז עוד פעם בשבועיים שיעור תקשורת. עדיף כבר להתאבד.
תוך ההתרגשות של כולם מהשיעור הזה איבדתי את המילים להביע את
ההתבאסות העמוקה מחוצפת המורים.
אנחנו מביימים סרט. עם מצלמות וידאו. אז עוד בסדר, למרות
שהקליטה שלי לא ממש מהירה בנושא הזה עוד יכולתי להיות אחראית
על איזה משהו קטן. למשל להריץ כתוביות בסוף.
אבל לא, עם המזל שלי ידפקו לי תפקיד של שחקנית.
אני - שחקנית??!? אני מתרחקת ממצלמות לכמה קילומטרים טובים.
שלא להיווכח עוד פעם שאני לא פוטוגנית.

ובנוסף לכל יש את העבודה+הרצאה במוזיקה שלי, עוד משנה שעברה.
על צ'לו נראה לי... הייתי בהתמוטטות עצבים נפשית ופיזית בגלל
עבודה הזאת. ואז למזלי - מענה לתפילותיי - היא נדחתה. למורה
נולד בן. עשו לו ברית מילה. אמרתי לכל הכיתה שלמורה עשו ברית
מילה. שיסבול.
מה, לי הוא גרם לסבול יותר. הלוואי ובאמת יעשו לו. אפילו עוד
פעם.

גיליתי שאני גרועה... בהרבה דברים... :(
אבל אני לא אחשוב על זה עכשיו.
אחשוב על זה אחר כך.