הוא לא היה גבוה, גם לא נמוך מדי. על אפו היו מונחות משקפיים
כחולות וקטנות ובלעדיהם הוא בקושי היה רואה את זה שלידו. היה
לו שיער ג'ינג'י וכל פניו היו מכוסים נמשים. דורון.
אף פעם לא חשבתי שאהיה מאוהבת באחד גדול כל כך. אני רק הייתי
בת חמש עשרה והוא בן עשרים ואחת. הוא לא מזמן סיים צבא אך כמו
שכבר כתבתי הוא לא היה כל כך גבוה. הייתי רואה אותו לפעמים
כשבא לקחת את אחותו הקטנה, ליאור, שהיא במקרה בכיתתי.
הוא היה אומר לי 'שלום' ולפעמים אפילו שואל אם אני רוצה שהוא
יסיע אותי. כמובן שאמרתי כן. עוד כמה דקות עם דורון זה דבר
נפלא.
ביום ראשון, כשדורון בא לאסוף את ליאור באתי אחרי ליאור לרכב
בשביל להיפרד ממנה.
"להתראות ליאור!!" אמרתי לה כשהתיישבה כבר במכונית. אך דורון
עוד לא התניע. הלכתי שני צעדים לכיוון בית הספר ופתאום שמעתי
את הקול הגבוה של דורון אומר לי מרחוק: "רוצה להצטרף, שירה?"
הסתובבתי ושערי הבלונדיני הארוך הצליף בגבי. "קוראים לי שירי",
אמרתי ונכנסתי למכונית. התיישבתי ליד ליאור וחיכיתי שדורון
ייסע.
"מה זה משנה? זה גם מהשורש שיר, לא? אותו הדבר!" אמר דורון
והתחיל לנסוע. "תזכור שזה רחוב הנרקיסים דירה 4!!" אמרתי
לדורון מהמושב האחורי. "איך אני אשכח? כמה פעמים כבר הסעתי
אותך? מיליון!!" צחק דורון והמשיך לנסוע. הוא עבר את רחוב
האיילות.
"ליתר דיוק, שש פעמים", אמרתי. הרגשתי את החיוך של ליאור גם
בלי להסתכל. "את הורסת לדורון ת'קטע!!" אמרה ליאור. "איזה קטע?
הוא סתם -" "הגענו!!" הפסיק אותי דורון. כל כך לא רציתי לעזוב
אבל ידעתי שכבר הגענו ויצאתי מן המכונית.

למחרת פגשתי את דורון בדרכי לבית הספר. הוא נהג במהירות מופרזת
במכוניתו וליאור במושב האחורי. לידו ישבה בחורה בת גילו. היה
לה שיער אדום, ארוך ומתולתל. "דורון!! דורון!!" צרחתי ממקומי.
"שירה!! כלומר, שירי!! אני כל הזמן מתבלבל... רוצה לשבת ליד
ליאור?" שאל דורון. הנהנתי. נכנסתי לתוך המכונית.
דורון פטפט כל הזמן עם זאת שלידו. נראה לי שזו החברה שלו. הוא
כל הזמן אמר 'דנה, תירגעי' ו'דנה. זה טיפשי' לפעמים אפילו אמר
'איזה טמטום, דנה'. הבנתי שהבחורה הזאת היא דנה. כל כך רציתי
לגרש אותה. אולי במכות ואולי בצעקות. ידעתי שאני לא מסוגלת.
היא ענקית לעומתי. שש שנים כמעט.
"זה בית הספר שלכם?", שאל דורון ועצר את המכונית. "דורון, זו
חנות יד שנייה", אמרה ליאור לאחיה. "אותו דבר, לא?" אמר דורון
והמשיך לנסוע. הוא נסע כמה דקות והוריד אותנו בכניסה לבית
ספרנו.
"את מאוהבת בו, נכון?" אמרה לי ליאור כשנכנסנו לכיתה.
"איך את יודעת? הוא יודע?" שאלתי אותה. לא אהבתי את ליאור. היא
עצבנה אותי בשאלות שלה. "ראיתי את המבט שלך... וכמובן שהוא לא
יודע. אני גם לא אספר", אמרה ליאור. "ומי זו הבחורה הזו?",
שאלתי את ליאור. "זאת דנה. היא החברה שלו כבר כמה ימים", אמרה
ליאור. "הם כל הזמן רבים", אמרתי. "גם משלימים", אמרה ליאור.
"בסדר", אמרתי והלכתי לכיתה.
למחרת כבר תכננתי תוכנית להפריד בין דורון לדנה. כתבתי מכתב בו
כתוב:
"דורון היקר,
אתה יפה ונחמד,
חכם ומצחיק,
אבל אתה פשוט לא בשבילי.
אולי יהיה לך קשה לשאת זאת כי לבך חלש, אבל זהו. זה נגמר
בינינו.
אני בטוחה שתזכור אותי בתור החברה הכי טובה שלך. אני גם לא
רוצה שנהיה ידידים.
אתה לא בשבילי, דורון.
אני נפרדת ממך. נקודה.
דנה"
חשבתי שיצא ממש מוצלח ושלחתי את זה לדורון דיזון, כמו שם
המשפחה של ליאור. הוא גר עוד בבית הוריו עם ליאור. בעצם, הייתה
לו קומה שנייה משלו. היו השירותים שלו, המקלחת שלו, חדר השינה
שלו וחדר העבודה שלו. ההורים וליאור הסתפקו בקומה הראשונה.

לאחר כמה ימים לא בא לקחת את ליאור דורון. שאלתי את ליאור מה
קרה לו. "הוא בדיכאון. דנה נפרדה ממנו. זה היה כל כך מפתיע. הם
תכננו ללכת למסיבה בתל אביב רק ביום שישי. היא גם כתבה לו
דורון דיזון", אמרה ליאור. "מה הבעיה בזה?" שאלתי אותה. ליבי
רעד. במה טעיתי?
"ההורים שלי התגרשו והם לא הפסיקו לריב מה יהיה שם המשפחה
שלנו. הם בסוף החליטו ששם משפחתי ישאר דיזון, של אבי, ושם
משפחתו של דורון יהיה סרני. בגלל זה הוא הופתע עוד יותר. דנה
ידעה", אמרה ליאור והוסיפה כשראתה שבאתי לשאול 'אולי היא לא
ידעה?'
דורון היה בדיכאון הרבה זמן. הוריה של ליאור באו לקחת אותה כל
יום. ידעתי שאין לי סיכוי איתו עכשיו. ובאמת, כבר לא פגשתי
אותו.
כבר שכחתי אותו לגמרי. התאהבי באורי, בן גילי. הוא היה
בכיתתי.
אורי, שם לב שאני שמה עליו עין ומיד הציע לי חברות.
עכשיו יש לי חבר ובאמת שאני לא מרגישה כלום כלפי דורון. אני
לפעמים מרגישה רגשות אשמה. אני גרמתי לו לעזוב את דנה. הכל
באשמתי. לא ראיתי אותו מאז בכלל. הוא נעלם.