עת בצור נחצבו היכלי רפאים
מסלעי החלום הנספד
פי הטחב נסוג להותיר עפאים
בחמלת עבותות הסרפד.
גלד שורש הנצח נכרת ונחרך
בינות שאול דמעות הקלון
אל הצל הנכרך כתשוקת השרך
לרוות מלשד חידלון.
ועצבות מניחה את זרי התליה
לוטפת בחרב טובח
עת קרבו ליליות בכבשן עליה
לאחוז בקרנות המזבח.
אז תשחט ותניף בת הקול בצחוקה
את חטאת אשם השגגה
ואנחות הד שתיקה את מנחת הזעקה
תשאנה אל גיא הריגה.
וחלבי ודמי בפגיון עקדה
יאוכלו אל שפכי הארסן
ונרד וכרכום וסגסוגת פלדה
ונסך קולי המרוסן.
ולהב המיית ייסורים יחשל
בסדן, ומקבת הולמת
ולא יין ההולל, ולא קטורת הליל
יחיו התקווה הדוממת.
אז רוח תפרוץ והרי הנפיל
יכרעו אל שממת עזקה
לא האש, לא הכפור יעלוני כליל -
כי אם קול הדממה הדקה. |
