שדה קטנה עם אישוני להבה
עם קלשון חלוד ושמו אהבה
זנב מתפצל ולשון כתער
מחפשת קורבן תחת הסהר
משוגע מתכרבל בשמיכת כוכבים
מניח ראשו על כרית מכאובים
אין ענן להסתיר את הלבנה
חיוכה מלגלג. "מה את מבינה!?"
האורלוגין מראה שעברה מחצית
מן הלילה צחוק את החושך מצית -
"סוף סוף!" יצאה מלב השדה דאגה
מצאה קורבנה בדמות משוגע
גיבורנו שוכב ולבו מהורהר
כשלפתע ניגלה לעיניו מן פרפר
"מה שמך?" לא התאפק מלשאול
"אובדנך" ענתה השדה מן השאול
לרגע שתק ובלי למצמץ
שאל - כיצד תביאני הקץ?
- בקלשוני החלוד את לבך ארטש
ואקח נשמתך אל תופת האש
- עדיף כאב על חוסר תחושה
שליוותה את חיי, אנא אישה,
עשי זאת לאט למדי את גופי האדיש
לפחות על ערש דווי, להרגיש.
"למה, אשמדאי, בני אדם מתאווים?!"
הרהרה השדה במשמעות החיים
הניפה קלשון, נענתה לבקשה
חייכה - משאלה אחרונה היא קדושה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.