הוא מחכה לה שנים באותו כוך אפל, מאכל את היופי בין שיניה,
נדפק בקיר בעקבות מכוניות גדולות. התריסים בחלונה מוגפים, אבל
הוא מחכה לה יום ועוד יום, אולי עד הסוף המר בו תצא אליו.
אני רואה אותו וצועקת מחדר האמבטיה המואר: "הלוואי שהיה לי
חתול, הלוואי שהייתי חתול". והוא צוחק אלי, גומותיו ניעורות
לחיים, אור הפנס נשפך עליו, אבל הוא עומד על המשמר. עכשיו כלום
לא יזיז אותו משם.
כבר שתיים בלילה אני מגחכת אל עבר התמונה הגדולה שלו ליד המראה
בתוך ארון הבגדים, והוא עוד עומד בחוץ.
איפה המנדולינה?