רציתי לצייר ציור

ובו, במקום שקיק פירורי הלחם של עמי ותמי
יהיה לי שקיק מלא בחברים וזכרונות, שאוכל לפזר ולהשליך בדרך.

בדרך להר גבוה ורחוק.

שם אוכל להביט שעות בפרות מלחכות עשב אחת עם רעותה, זמן שמעליהן ציפורים
נודדות דרומה כי האגם בניו יורק קפא.
עד שאשים לב כי אני איני תורמת לתמונה.
כמו שאני לא צריכה את אלוהים כדי להתקיים אלא הוא אותי.
איש לא מסתכל עליי.
הן עוד תלחכנה ותנדודנה.
השמש תסיים שקיעתה גם בלי שום זוג שיצפה בה.

אבל אני לא יודעת לצייר...