אני עוצר. משהו בי ריק, כאילו חסר לי אוויר. הייתי יכול להתעלם
מהתופעה ולא ליחס לה חשיבות. הבעיה היא שיש לה חשיבות, ויש לה
שם. שם מתוק אשר מעלה חיוך על שפתיי כשהוא מהדהד בראשי ותמונתה
נגלית לעיני. לפעמים מחייכת, לפעמים מביטה בי, לפעמים חסרת
פנים.

לכל דבר יש סוף. הפעם אני פוחד מהסוף, מתחמק ממנו, ומקווה שהוא
לא יבוא. כשסוף-סוף התחושה האלוהית הזו תגיע, הריק יהפוך
למוצק. סלע שנוטע בי ביטחון אך עם זאת כובל אותי למקום, מונע
ממני את תחושת ההתרוממות העילאית, הרעננה. הסלע יהפוך עם הזמן
למעיק, לנטל, ואני אחתוך. אקח את רגליי ואעזוב אותה, מיותמת,
ממני. היא תבכה, היא תבין, היא תתרגל, היא תשכח. אני לא אשכח.
אני אף פעם לא שוכח. זו הברכה שלי וזו גם הקללה.

כשסילקתי את הסלע, נשאר אצלי אוויר. חסר ביטחון אך מלא רוח,
מרץ, תקווה. שוב, גם האוויר לא שורד אצלי לנצח. בשעות חשוכות,
בימי קיץ, הזיכרון ישוב, ידקור בי. הזיכרון כבד מהאוויר וחזק
מהסלע, הפלדה תחתוך את דרכה אל החלל הפעור והצמא שבי ותמחץ
אותי חזרה לידיה. היא לא תקבל אותי בחזרה.

ובצדק, כי כשברחתי - בטיפשותי - סיפרתי לה על הסלע. גרגירים
גרגירים הוא הפך לים של סיבות המפרידות ביני לבינה לנצח. גרגר
אחד הוא הקולות שהיא משמיעה כשהיא אוכלת. אחר הוא איך שהיא לא
מסתכלת כשהיא חוצה את הכביש. השלישי הוא שהיא לא אוהבת כלבים.
אחד נוסף הוא זה שהיא חושבת שהיא יודעת הכול. חמישי הוא בדלי
הסיגריות שהיא זורקת על הרצפה. כך זה נמשך עד אין-סוף. כי
כשהריק הופך לסלע, כל הדברים שנראו חמודים ויפים וגרמו לי
להרגיש חסר משקל, מתלכדים לכדי אותו גוף כבד המעיק על רוחי.
אני כבר לא יכול להסתכל עליה.

לכל דבר יש סוף, ולא לנצח אעמוד על שפת ים החול, שקוע בגעגועים
ובזיכרונות שמעוותים מהם. כנראה שאמצא עוד שם, ועוד פנים, עוד
אחת שתשלוף את האוויר ממני בעזרת חיוך ותניף אותי לגבהים
חדשים.
אבל למה? הרי אחרי הריק הנעים, יבוא הסלע המעיק, וכשיסולק יכנס
אוויר הזיכרונות והגעגוע, עד שפנים חדשות תשלופנה אותו.
אותו סיפור.