עוזבת את החדר בו למדתי לחיות
נודדת נבוכה אל מול חיי המתחדשים
אוספת אל חיקי את הררי הזכרונות
אוצרת במוחי את פני האנשים
מחפשת את הקצב בו עלי לפסוע
נפרדת לאיטי מן הרחובות העשנים
העיר המתכלה דוחקת בי הרחק
אל בתי הכפר הרעועים והקטנים
זה המקום שבו אצעד לבלי מרגוע
זה המקום בו בוערים הכוכבים
זה המקום שבו פוקדים עלי לבלוע
אלפי דמעות ועלבונות מעוכבים
באין מנוס, נותרו כל חבריי שם מאחור
ועל פני אותה ארשת אדישה כקרח
ברגעים כאלו, לא נותר לי אך לזכור
את הקלות שבה הופכים נשים, לנציב מלח |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.