[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
תחנה סופית

שבע בבוקר, יום ראשון. השעון מצלצל בקול צורמני ואנחנו
מתעוררים. אני עייף, מיואש, שונא את החיים, שונא את עצמי. לא
מאמין ששוב אני צריך לגרור את עצמי מהבית, עוד בוקר חדש ליום
של סיוט אקדמאי. הוא דווקא שמח, מאושר, שעות הבוקר הן השעות
הכי הטובות שלו. הוא מתגלגל ימינה, בעדינות, בדיוק כמו שהוא
נוהג לעשות כל בוקר. אשתו לא שם, היא בחו"ל, הוא שכח. עכשיו
הוא מתגעגע קצת. החופש נורא כיף לו, אבל בנישואין כמו בנישואין
לומדים להתמכר לנוכחות של השותף. אנחנו יורדים למטה, מביאים את
העיתון ממפתן הבית. מכורים שכמותנו, לא יכולים להתחיל את הבוקר
בלי מנה של חדשות. מדליקים את הקומקום - הוא שם ביצים במחבת,
אני מנסה לגרד את מה שנשאר מהעוגה שמלפני שבוע.

שבע וחצי, אנחנו מדפדפים. לגימה מן הקפה וסריקה מהירה של
העמוד. פוליטיקה, פוליטיקה, לא מעניין, לא מעניין, פרסומת,
תעמולה, תאונות דרכים. אני מסתכל על התחזית. אפרורי, כצפוי.
הוא בודק מי זכה ב"מסך הזהב", הבת שלו אמרה שנינט תזכה והוא
יתערב אתה שמישהו אחרת תיקח את הפרס, הוא כבר לא זוכר מי. נינט
זכתה,  כצפוי, הוא חייב עתה לצוציקית סוכרייה על מקל. הוא אף
פעם לא היה מהמר מוצלח במיוחד. אני הופך את העיתון ומתחיל
מהתחלה - פוליטיקה. "שונא, שונא, מושחת, דביל, אמין אבל טיפש,
במפלגה הלא נכונה...", פרסמו את הרשימות הסופיות של המפלגות
לבחירות, אני עובר איש-איש ומגבש את דעתי. הוא כבר בספורט.
בגיל חמש, אבא לקח אותו למשחק של מכבי, מאז הוא אוהד מושבע,
צהוב-כחול בנשמה. הוא מדפדף, מחפש את המשחק של אתמול. הם
הפסידו, שוב, 2-1. זה מדכא אותו, אבל לא יותר מדי, הוא תמיד
ידע לקחת דברים בפרופורציה. אפילו במשחק ההוא שאבא שלו לקח
אותו, הקבוצה הפסידה. 1-0, מפנדל. אבא אמר אז ש"החיים זה עליות
ומורדות, לפעמים אתה למעלה, לפעמים אתה למטה" והוא חייך והמשיך
ללקק את הגלידה, מפנים. הוא נזכר פתאום שעוד שבועיים זה
ההזכרה, צריך להתקשר לאחותו, להזכיר גם לה. אנחנו נותנים מבט
חטוף על השעון ומבינים שכבר מאוחר. לגימה מהירה של מה נשאר
מהקפה, ואנחנו יוצאים מהבית בחיפזון. שיט, שכחנו את התיק.
אנחנו חוזרים, חוטפים אותו ויוצאים. אנחנו כאלו מפוזרים...

שמונה ארבעים וחמש, עומס של בוקר יום ראשון. אני מדווש על
האופניים, מזיע את הנשמה בדרך לאוניברסיטה. הוא מנסה להיכנס
לתל אביב, גם כן משימה מייגעת. אני חותך הולך רגל שבתגובה עושה
לי תנועה מגונה. הוא נותן לאישה זקנה בגרוטאה לעקוף אותו
ומנופף לה לשלום, אומר לה "בוקר טוב" עם השפתיים. גם היא עושה
לו תנועה מגונה. "הסבתות של היום הן לא הסבתות של פעם", הוא
מהרהר לעצמו. פתאום הוא מתגעגע שוב לאישה, לילדה. הוא נזכר
שהיום הן חוזרות מטיול הבת מצווה של הצוציקית והוא אמר שיחכה
להן בנתב"ג. הוא שמח. אני מתוסכל. ההילוך לא מתחלף לי והמישור
נהפך לעלייה מתונה. אני מתחיל להזיע יותר. לא מספיק שאני נוסע
למקום בו אני לומד מקצוע שאני מתעב, אני צריך גם לקרוע את התחת
על מנת להגיע לשם. אני מתחיל להבין מדוע האנשים שסביבי תמיד
אומרים שאני נראה ממורמר, מבואס, סובל. אני לא צריך להיות
רופא, אני פשוט יודע שזה לא הייעוד שלי. דם גורם לי לחלחלה,
אני לא מסוגל לזכור שום דבר מספרי הלימוד הענקיים האלו והידיים
שלי רועדות, הן לא מפסיקות לרעוד. אני צריך לעשות משהו בתחום
הכתיבה, אני בטוח בזה, אבל אין לי כוח לרדוף אחרי החלום החמקמק
הזה. הוא מגיע לחנייה של המשרד ומחנה את המכונית. החנייה שלו
הכי רחוקה מהמעלית, אבל זה לא מפריע לו, הוא לא קטנוני. "אני
עושה את זה בשביל המשפחה", אנחנו ממלמלים לעצמנו את המנטרה
הנדושה, "אני עושה את זה בשביל המשפחה".

אחת עשרה וחצי, שיא הסבל. אני מחזיק את העט ביד, מעתיק מן
הלוח בלי שמץ של ידיעה מה אני באמת רושם על הדף. בשעות הבוקר
הדברים האלו מעניינים אותי אפילו פחות, אחר כך אני כבר אנסה
להבין מה כתבתי. אולי. הוא עובר על שורות של קוד שמופיעות על
פני מסך מרצד. בסדר, בסדר, להוסיף פסיק, בסדר, בסדר. הוא למד
כבר מזמן איך להשאיר את המוח פנוי למחשבות בזמן שהעיניים
בודקות את השורות על המסך והאצבעות רצות להן על המקלדת אחוזות
דיבוק, מבצעות את העבודה ללא השגחה. אנחנו חולמים בהקיץ על הים
של ראשון- על הגלים, על הילדות. תמיד הייתה לנו איזו סטייה
לים, תמיד ראינו בים חופש, שלווה. היינו משחקים על החול, בונים
מגדלים, תופסים גלים ונשארים להביט על השקיעה. הוא תמיד הביט
עד הסוף, לי נמאס באמצע רוב הזמן. אני מתעורר מן ההזיה למשמע
לחשושים משמאלי. השיעור הבא שלי התבטל, המרצה חולה. אני שולח
אס אם אס לחברה שלי, היא עובדת באיזה בית קפה בנתב"ג. אני שואל
אותה אם בא לה להיפגש לצוהריים באחת מן המסעדות בנמל התעופה
והיא אומרת שבכיף. הוא בודק בינתיים באינטרנט באיזה שעה נוחתת
הטיסה של אשתו ומגלה שיש לו עוד איזה שעתיים. הבוס מביט מעל
כתפו ומזעיף פנים, "זה לא נהוג", הבוס מסנן. הוא מסביר לו
שאשתו נוחתת היום ומבקש לצאת לשעתיים שלוש בשביל לקחת אותה
מנמל התעופה. "זאת המשכורת שלך",  אומר הבוס וממשיך בסיור
הביקורת שלו. הוא מושך בכתפיו ומתחיל לקפל את הדברים אל תוך
תיקו. אם הוא ייצא עכשיו ויחנה בעזריאלי, הוא יספיק לקנות
לילדה מתנה ולקחת את הרכבת לנמל התעופה. "חבל לשרוף סתם דלק",
הוא חושב לעצמו, "הבטחתי לה שנחסוך". אנחנו מארגנים את החפצים
שלנו ויוצאים - כל אחד לתחנת הרכבת שלו.

שתיים עשרה שלושים וחמש, תחנת רכבת - תל אביב השלום. אני על
הרכבת לנתב"ג, בדיוק נכנס לתחנת השלום. הוא מחכה על הפלטפורמה,
בסבלנות, מאחורי הקו הצהוב. הרכבת עוצרת - היא כבר גרוטאה ישנה
וכל עצירה של מלווה בחריקה צורמנית, גבוהה, מכאיבה. חלק
מהאנשים בתחנה וברכבת ממשיכים בשלהם - אנחנו סותמים את
האוזניים שלנו בחוזקה בכריות האצבעות. הרכבת עוצרת לבסוף
והחריקה נפסקת. הוא פותח את הדלת ועולה לקרון שלי.
"אפשר לשבת?", הוא שואל.
אני מהנהן באדישות.
"תודה".
הוא מתיישב ומיד קם, נזכר שהוא שכח לקנות לצוציקית את המתנה
שהוא הבטיח לעצמו שיקנה לה, ואת הסוכרייה על מקל שהיא הרוויחה
בכבוד הוא בכלל השמיט מתוכניותיו. הוא אומר לי סליחה, מרים את
תיקו וצועד לכיוון היציאה. הרכבת מתחילה לנסוע, הוא שקוע
בתכנונים על סוכריות, מתנות וזמני נחיתה. הוא מסובב את הידית,
פותח את הדלת ומושיט את הרגל קדימה, מצפה להרגשה המוכרת של
הפלטפורמה. היא לא שם. הוא נופל אל עבר גלגלי הרכבת, אוחז
בידית בכל כוחו. זה לא מספיק.

מישהי צועקת. הרכבת נעצרת בפתאומיות. אני נעמד, המום. הוא -
מת. ואנחנו, כבר לא אנחנו.

שתיים עשרה ארבעים, אני מביט אל תוך עיניים מתות, קפואות.
העיניים האלו נעוצות בתוך פרצוף לבן כסיד. אני יודע באותו רגע
שאת המבט הזה, אני לא אשכח עוד בחיים שלי.
"מישהו פה רופא?", צועק אחד המאבטחים של התחנה.
אני שותק.
"מישהו פה רופא או חובש?"
הוא צועק שוב.
אנשים רצים מכל עבר, סקרנים, רוצים לראות מה קרה. המאבטחים
שבאזור מרחיקים אותם, יוצרים חצי עיגול אנושי סביב האדם המת.
אני נשאר על הרכבת, מביט מן הצד. אדם מזדמן ניגש להגיש עזרה
ראשונה, מנשים את הגופה בזמן שאנשי מד"א מביאים אלונקה כדי
לפנות את הפצוע. הזמן נוזל לו לאיטו, בעת שמאמצי ההחייאה
נמשכים. בית החזה של הגופה עולה ויורד כפי שנהג לעשות זה שנים
רבות, אך כעת הוא מלא בנשימתו של אדם אחר, מרוקן ממטרתו
המקורית. הטבעת האנושית סביב המת נהיית דלילה עם דעיכתה של
הסקרנות והזמן מתחיל שב לנוע בקצב אליו אנו רגילים - אולי קצת
מהר יותר. רכבת חדשה נכנסת לרציף שממול ומערכת הקריזה של התחנה
דואגת ליידע את האנשים שעל הרציף.
"ציבור הנוסעים, הרכבת שנכנסת לרציף מספר 1 הנה רכבת לתחנות:
ת"א, בנימינה וחיפה..."
אני, עדיין המום, שתול על קצה הקרון שלי, ממוקד בעיניים הקרות
שממוקדות בי בחזרה.
"הרכבת שברציף מספר 2 תמשיך בנסיעתה עוד כמה דקות, קהל ציבור
הנוסעים מתבקש להתאזר בסבלנות".
אחרי כמה דקות מתות שכאלו אני חוזר אל מושבי, בוהה ללא תכלית
בנוף הסטטי אשר מחוץ לחלון.  נשים דומעות מתנחמות בזרועות
גברים גדולים ונעלמות להן יחד אתם אל תוך רכבת אקראית.  מסביבי
ברכבת נהפכות בהדרגתיות קריאות ה "מה קרה?" להערות סתמיות כגון
"אלה החיים" ו-"אין מה לעשות". אחרי חמש דקות כל הסיפור כבר
דוהה אל תוך הרקע. אנשים חוזרים לשבת בשתיקה ברכבת ומערכת
הקריזה קוראת לאלו שיצאו לצפות באירוע "לחזור לרכבת לנתב"ג
שברציף מספר 2 ". הדלתות נסגרות שוב ואנחנו יוצאים. סך הכל,
ארבע עשרה דקות איחור.

אחת וחצי, שיחת ניחומים על כוס קפה. אני מחזיק את הקלפים
קרוב לחזה במשך כעשר דקות. היא נותנת לי את הזמן שלי, נותנת לי
לשקר, לא לוחצת. אני לוגם מן הקפה ומסנן שהכל טוב ושהלימודים
כרגיל. היא מהנהנת, אומרת לי עם העיניים שכשאהיה מוכן, היא
תהיה פה.  אני ממשיך לדבר, לא מודע למילים שיוצאות לי מהפה.
היא שואלת אותי איך הייתה הנסיעה. אני מתחיל לענות תשובה
סתמית, מוקלטת ופתאום אני מוצא את עצמי בוכה על כתפה. היא
מחבקת אותי, מנגבת את דמעותיי, נותנת לי להירגע.

"יהיה בסדר, זה לא באשמתך"
"לא האשמתי את עצמי", אני אומר, משקר קלות, מאונפף.
"דברים כאלו קורים, אתה לא יכול לשלוט בכל מה שקורה בעולם
הזה"
"אל תעליבי אותי עם הקלישאות שלך"
היא לא נפגעת - מבינה. היא לוקחת כמה שניות לסדר את המחשבות
שלה, מחפשת את הדבר הנכון להגיד.
"אתה עוד יכול ליצור מזה משהו טוב, תתעל את זה לכתיבה שלך,
תיקח מזה השראה"
"השראה?!", אני צועק, מסב מבטים, "לקחת השראה מדבר כזה?!"
"כן", היא עונה, רגועה כתמיד, "תתעל את הכאב למשהו חיובי"
אני שותק קצת, נותן בה מבט כועס. אני יודע שהיא צודקת, אני
יודע שמתאים לי לקחת מוות של אדם ולעשות ממנו גביע בשבילי, אני
יודע שזה אני. אבל אני נלחם בזה, מסרב להכיר באמת הברורה. זה
חשוב מדי, חזק מדי, אסור לי לנסות לתרגם את זה למילים. אני לא
מספיק טוב, לא מספיק מוכשר, אני ארצח את הסיפור, את המאורע
בדיוק כמו שרצחתי את ...  
כשהמלחמה שוככת, המנצח הידוע מראש עומד לו גאה. אני אעשה את
זה, אין לי ספק בכך כבר. השאלה היחידה שנותרת לי היא האם לדמות
את הצטלבות חיינו למפגש מסילות רכבת, נפגשות ונפרדות לפרקים,
האחת מסתיימת והשנייה ממשיכה. תהיות ספרותיות מתיימרות תופסות
את מקומו של הכאב.
"צודקת", אני אומר ומלטף את ידה, "אני אכתוב".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
ממקודם רק רציתי
לומר שהיוצר שלו
היה משתף פעולה
עם הנאצים ואם
לא איוון האיום,
גבי עמרני
ואניטה פללי לא
היינו זוכים
לראות את השטות
הזו.




חבר שלום לא ממש
סגור על עצמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/06 7:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה