אני:

כל פעם ששאלו אותי מתי הכרנו או מתי נפרדנו לא ידעתי מה להגיד.
אין לנו התחלה או סוף. בשבילי הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה שם.
לפעמים אני מנסה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אולי בכלל לא
הייתי הומו. אולי לא הייתי יודע מה זו אהבה. מצד שני אולי אני
לא יודע עד היום. כל כמה חודשים אני מחליט שהתגברתי עליו באופן
סופי. אני יושב על המיטה וחושב על כל הדברים הרעים בו. אני
אומר לעצמי שהוא רזה מידי ונורא גבוה ובכלל יופי זה לא הצד
החזק שלו. אני נזכר כמה שקרים הייתי צריך לספר כדי שאף אחד לא
ידע. הייתה תקופה שכבר בעצמי לא ידעתי מה האמת. תמיד יש את
הרגע שבו אני קם מהמיטה בהחלטיות ואומר לעצמי שמהיום אני והוא
זה היסטוריה. זה בדרך כלל נמשך עד הלילה. אני נשכב על המיטה
ומרגיש כמו זיוף. כאילו החדר החשוך מסתכל עלי ורואה לתוכי. הוא
יודע שאני משקר. אני שואל אותו אם זה כל כך ברור והוא מחייך
אלי בהבנה.

הוא:

היום אנחנו כבר לא שוכבים. אף פעם לא החלטנו שזה נגמר. זה פשוט
קרה. יום אחד ישנו יחד ולא קרה כלום. פתאום התביישתי ממנו.
למרות שאני יותר גדול הרגשתי שהוא היה זה שהתבגר. שהוא זה שכבר
לא רוצה. שאם אני אנסה הוא יסתכל עלי במבט מוזר ויגיד לי שזה
כבר לא יקרה. אני לא חושב שהייתי עומד בזה. אחרי זמן מה השלמתי
עם העובדה שמה שהיה בינינו כבר לא יחזור. לפעמים היה בינינו
רגעים אבל הם באו בהפתעה. זה יכול להיות שאנחנו באמצע ריב או
כשאנחנו רואים סרט. לאיזה רגע יש שקט לא אופייני לנו. כאילו
שהרוח של ה"אני והוא" נוחתת עלינו. לכמה רגעים אני מסתכל עליו
ונזכר. נזכר שאנחנו יותר מידידים. לפעמים יש לי הרגשה ברורה
שהרגע תופס גם אותו. אני מסתכל בעיניים שלו ומנסה לראות לתוכו.
לראות מה הוא חושב. אף פעם לא הצלחתי.

אני:

שש שנים עברו ולא היה לילה שלא חלמתי עליו. בשנים הראשונות זה
היה חלומות על שנינו גרים יחד באיזה דירה ישנה בתל אביב. זה
היה מדהים בשבילי. כל בוקר להתעורר ולראות אותו. להתעורר לתוך
שיגרה ששייכת רק לשנינו. לצחוק מדברים שרק אנחנו מבינים.
להיפרד בנשיקה קצרה אך רבת משמעות. לחזור הביתה ולראות אותו.
להירדם בידיים שלו. תמיד אהבתי שהוא חיבק אותי. הרגשתי מוגן.
אף אחד לא יכול לנצח אותי שאני איתו. היום אני חולם אחרת. היום
אני חולם על מה שהיה. אני כבר לא הילד התמים שרוצה לחיות איתו
לנצח. אני רק רוצה להיות איתו. הילד התמים שבי תמיד חשב שצריך
ששני בני הזוג יאהבו בשביל להיות מאושרים. היום אני חושב שמה
שאני מרגיש יכול להספיק.

הוא:

אף פעם לא ניסיתי לעשות משהו בקשר לעתיד שלנו. תמיד קיוויתי
שהכל יסתדר. שהכל ישכח ושיום אחד נהיה אני והוא בלי כל
המשמעויות של ה"אני והוא". פחדתי שיום אחד הוא יקום ויבין שמה
שקרה בינינו היה אסור ושבעצם הרסתי לו את החיים. בסוף למדתי
להשתיק את החלק במוח שאומר לי שמה שאני עושה הוא לא בסדר.
ידעתי שבכל מקרה אני לא אצליח לעצור את עצמי מלעשות את זה אז
למה לחשוב על הצדדים הרעים. רק לפעמים שהייתי קורא בעיתון על
עוד איזה מישהו שנעצר בגלל זה התגנבה למוח שלי מחשבה שאולי אני
אבלה את שאר החיים שלי בכלא עם אות קין לכל החיים. אני חי
בתקווה שהוא יודע את האמת. הוא לא היה סתם ילד בן אחד עשרה שזה
התחיל. הוא תמיד היה מפותח יחסית לגילו. הוא ידע בדיוק מה קורה
בינינו. ובכלל גם אני הייתי רק בן ארבע עשרה. אז מה אם באיזה
ספר חוקים החליטו שכל הילדים בגילנו לא מסוגלים לחשוב. אז מה
אם אני הייתי הראשון שהגיע לגיל שש עשרה. מבחינתי תמיד היינו
באותו גיל נפשי. למרות כל זה לפעמים ניסיתי לדמיין אותו על
דוכן העדים מעיד נגדי. אפילו בדמיון לא הייתי מסוגל להסתכל לו
בעיניים.  

אני:

אני לא יודע למה הוא התחיל לזיין אותי. אף פעם לא היו חסרות לו
ידידות למיטה ורובם היו מנוסות יותר מילד בן אחד עשרה שעוד לא
יודע מה זה לגמור. חשבתי על זה כל כך הרבה. רציתי להגיד לעצמי
שזה בגלל שהוא אהב אותי. שאני הייתי מיוחד בשבילו. אולי זה
נכון. סביר להניח שלא. הוא לפעמים ניצל את התמימות שלי וחשב
שאני לא מבין. תמיד הבנתי אבל ויתרתי לו. אחרי הכל זה לא איזה
זר ברחוב, זה הוא. האמת היא שגם אם הייתי רוצה להגיד לו שיפסיק
לא הייתי מסוגל. יש לו כזו השפעה חזקה עלי. הוא גרם לי לשנוא
ולאהוב מין באותה מידה. מצד אחד זו הייתה הדרך היחידה שראיתי
שהוא רוצה אותי והוא כל כך גירה אותי. מצד שני זה היה כל כך
כואב. ברוב הפעמים רק רציתי שזה ייגמר. שאני אוכל לסמן שגם
הלילה היה אכפת לו ממני. את ההנאה שלי הפקתי משעות שהייתי יושב
וחושב על זה. מפנטז שזה היה כיף גם לי ושמאוד נהניתי.

הוא:

מבחינתי הכל התחיל בטעות. היה לי חודש קשה אחרי פרידה מקשר של
חצי שנה. הייתי צריך להתפרק והוא היה שם. אני רק זוכר שהתחלנו
לריב וללכת מכות וזה היה כל כך מגרה. בשלב כלשהו פשוט זה קרה.
היד שלי נשלחה למכנסים שלו והרגשתי את הזין שלו. הוא היה לוהט
וכל כך גדול יחסית לגילו. מאז נפרץ הסכר בשבילי. הוא לא כל כך
ידע מה לעשות בהתחלה אבל אני לימדתי אותו. הוא לא היה הטוב
ביותר אבל הוא היה בהחלט שונה ואני חיפשתי את השינוי הזה. משום
מה גם שהיו לי חברות וגם שהיה לי מין ללא הפסקה כשהוא היה
בסביבה רציתי אותו. כשהיינו ישנים ביחד לא היה לי סיכוי לעמוד
בפיתוי. לראות אותו שוכב לידי. היד תמיד נשלחה בסוף. תמיד
שאלתי אותו אם הוא רוצה והוא אף פעם לא ענה לי במילים. הוא היה
מהנהן או שולח יד בחזרה אבל לא אומר כן. זה היה קשה לי לשאול.
אני בעצמי עוד הייתי ילד אבל הרגשתי שהמחויבות עלי כי אני
הגדול יותר. זה היה אחד מהרגעים היחידים שהרגשתי שאני הגדול
יותר.

אני:

אף פעם לא אמרתי לו שאני אוהב אותו. הוא לא רצה לדבר על הקשר
בינינו. כלפי חוץ היינו שני אנשים קרובים במיוחד אבל אף אחד
בחיים לא היה מנחש מה באמת קורה בינינו. לפעמים אני הייתי בטוח
שאני בעצם חולם. שעוד רגע אני אתעורר והכל יעלם. במידה מסוימת
זה בדיוק מה שקרה. יום אחד התעוררתי והכל נעלם. אולי נמאס לו
ממני. אולי הוא חשב שהסיכון גדל. אולי הוא חשב שאני גדלתי
ועכשיו אני כבר לא רוצה אותו. הוא תמיד היה כל כך בטוח בעצמו
שהוא לא היה צריך אפילו לשאול אותי.

הוא:

אהבה זו מילה חזקה לדעתי. אהבתי אותו בתור חבר קרוב. אולי
אהבתי אותו יותר מכל החברים שלי. אני לא יודע אם זה נהיה אהבת
אמת כי הוספנו ליחסים בינינו מין. מבחינה מדעית זה אמור להיות
ככה. שני אנשים שמתחברים אחד לשני וגם שוכבים הם כנראה
מאוהבים. לא אצלי. הייתה לי הפרדה מוחלטת בין הקרבה שלנו ובין
העובדה ששכבנו. אהבתי אותו אבל לא הייתי מאוהב בו. אני לא יודע
אם זה הגיוני אבל ביחסים שלנו הגיוני הייתי מילה נדירה ביותר.
אני לא חושב שהוא אהב אותי. הוא אף פעם לא הראה שום סימן לזה
שבשבילו זה יותר ממין. אני די בטוח שהוא הרגיש כמוני. לפעמים
הייתי מקבל ממנו רמזים קטנים אבל זהו. אני חושב שהייתי מזהה
אהבה אם היא הייתה קיימת. אבל הוא תמיד היה כל כך בוגר. אפילו
בגילו הוא ידע שלא כל סקס בעולם ישר מתחבר לאהבה. אני רק מקווה
שיום אחד הוא לא יקום ויבין שהוא שונא אותי.

הוא ואני:

הדבר שאני הכי מצטער עליו זה שלא דיברנו על זה עד היום. אולי
אם הייתי יודע מה הוא חשב על כל זה הייתי יכול להעלים את כל
התהיות והחששות מהקשר שלנו. מי יודע, אולי זה היה מקרב אותנו
וגורם לנו להראות אחרת. מי יודע?