היא קמה מהמיטה ונעמדה בפתאומיות.
"ארז, זה לא יכול להמשיך ככה!"
"מה קורה איתך נגה? מה פתאום התחלת לבכות"
"לא יודעת ארז, נמאס לי מזה. נמאס לי מהמצב הזה ביננו".
"אוף נגה די עם הקודים! דברי ברור, נמאס לך ממה?"
"נמאס לי מזה שאתה מחבק אותי!"
"אבל אני אוהב אותך נגה... למה שאני לא אחבק אותך?"
"אם היית אוהב אותי היית מנשק אותי!"
"זה הופך להיות קשה מידי, אתה גורם לי להסתבך עם עצמי,
במקום להפוך את הכל לפשוט יותר, איתך זה רק מסתבך לי".
"תגידי מה את רוצה! נוגי את יודעת שאני אעשה בשבילך הכל"
"אני לא רוצה שתקרא לי נוגי! אתה יודע את זה!  אתה יודע שככה
הוא קרא לי! אוף למה אתה לא מקשיב לי!"
"אבל למה את בוכה? לפעמים אני לא יכול להתמודד עם הבכי הזה
שלך"
"אז אל! טוב?! פשוט תקום ותלך! לא! לא! מה אתה לא מבין!? אני
לא רוצה שתחבק אותי! אתה לא רואה שזה הורס אותי!"
"נגה אני לא יודע מה נפל עלייך היום, אבל זה מתקדם לכיוון שאני
ממש לא אוהב."  היא התיישבה בחזרה על המיטה, קברה את פניה
בכרית. הוא נשאר עומד. צופה בה מלמעלה כמו תמיד. לא מנסה אפילו
לגשר על המרחק שהפריד ביניהם.  "אני חושבת שאני רוצה קצת זמן
לבד. הביחד הזה גורם לי להרגיש בן אדם נוראי." פניו של ארז
החווירו מעט. "נגה תגידי את התחרפנת לגמרי?! בגלל איזה קפריזה
זמנית את מסוגלת לזרוק את הכל?!"
"אתה יודע שאני עדין חושבת עליו, אתה רואה שקשה לי להתמודד עם
כל זה שוב. אני לא יכולה להפסיק להשוות ביניכם, וברוב הפעמים
אתה לא יוצא נשכר".
"די, תצאי מזה כבר! הוא לא הולך לחזור, ואת יודעת את זה. אין
לי דרך יותר קלה להגיד לך את זה!"  
"מה התחלת לבכות? אתה יודע שזה התפקיד שלי"
"את כזאת מטומטמת! איך את לא מבינה כמה שאני אוהב אותך? איך את
לא רואה כמה שאני צריך אותך. את פשוט לא מבינה שבכל פעם שאת
מדברת עליו את שוברת לי את הלב. כמה אני מקנא בו, במבט הזה
כשיש לך כשאת חושבת עליו!" פתאום הוא נראה לה כל כך טבעי, כל
כך תמים. ארז אני באמת אוהבת אותך. אבל אני צריכה קצת זמן לבד.
היא קמה מהמיטה ובלי להגיד מילה, בלי להסתכל לכיוונו לבשה את
המעיל שלה ויצאה מהחדר.