ארבעים יום וארבעים לילה ירד מבול כבד על פני הארץ, והתמלאה
הארץ מים ואין אדמה באופק. התיבה התנדנדה לה על פני הגלים
בצפיה לגאולה הקרבה.
אבל נעזוב לרגע קט את נוח ידידנו בצד. הרחק מארץ כנען (לפחות
מה שאמור להיות כנען והאוקינוס העצום השוכן מעליה), מרחק
פסיעות גדול לאין שיעור מהר אררט, בקצה השני, שכוח האל, של תבל
ביצבץ לו קצה אדמה יבש ובודד. ההר הגבוה ביותר ביקום כולו
באותה עת עתיקה. אומרים קצה חודו של מגדל בבל עצמו. כ"שנחרב"
זה ולא נשאר ממנו זכר ושריד כלשהו. ובכן אלוהים לא היה יסודי
עד כדי כך ובכלל אותו היום היה יום האמבטיה השבועי שלו והוא לא
רצה לפספס אותו ויהי מה. כך הוא מתיישב לו באמבט החם שוצף קצף
מרנין משחרר אנחת רווחה ושוקע ברגיעה שמימית.
"היי תעביר ת'פטיש!", סקלנק!
"אין בעיה, תפוס!", גלינג בלאנג!
בוף תשש! בוף תשש! בום!
"קדימה ! קדימה אין לנו זמן צריך לסיים ת'מגדל הזה!"
טוק1 טוק! טוק!
"עוד מסמרים לכאן!"
סקווש! טרוק!טראק! גלינג!
"במלאו המרץ!"
"רק עוד עשר קומות!"
"ווההווו!"
"מה זה הרעש הזה?", חושב לעצמו אלוהים, "אולי נפתח עין לבדוק
את פשר הענין? אבל זה יום האמבט שלי ו..."
טוק! טאק! טוק! טאק!
"חזק יותר!"
"מהר יותר!"
"אוף הרעש המעצבן הזה!". עינו של אלוהים נפקחה והזיהוי לא ניתן
היה לערעור, "שוב בני האדם האלה, ידעתי שלא הייתי צריך לברוא
אותם, אבל הם כל כך חמודים, אבל בכל זאת מעצבנים", אמר לעצמו
אלוהים בהרהור פנימי עמוק משתנה מכעס לחמלה מדי פעם לפעם.
"הסתלקו מכאן יצירי הקטנים!", שאגה רוח האלוהים. אך הבנאים
שמעו רק רוח.
"טוב, זה לא עבד, מה עכשיו?", המשיך אלוהים במחשבתו.
אחרי שניסה להתעלם מהם למספר דקות נשבר לו סופית, הוא הרים את
ידו הגדולה והעיף אותם קיבינימאט. המגדל נפל לתוך המים וצף לו
בניחותא עד שנתקע בקרקע רדודה והתרומם מעלה עזוב ונטוש.
אלוהים חזר ושקע באמבט המרגיע.
כך היה אמור להשאר (המגדל המגדל! - נטוש ועזוב, לא אלוהים...)
אילולא שלושה יצירי ארץ שנחתו על חופיו ברגעים אלה ממש (בלי
פאניקה! אנו מדברים על היסטוריה רחוקה, זה לא באמת קורה
עכשיו.) קטנים מצומקים וספוגים במים, משתעלים מפעם לפעם.

"ובכן מה נעשה בהם?", שאל גבריאל בקול החלטי נושא את פניו
ועתיד היקום כולו אל אלוהים.
"אהה... תראה... אמממ", אמר אלוהים, "אארררג... מיכאל, מה אתה
אומר שנעשה בהם? כי זה ממש לא היה מתוכנן ככה אתה יודע..."
"כמובן הוד גדולתך, אולי נשלח לשם מישהו, רם דרג, ש "יטפל"
בבעיה", אמר המלאך.
"רם דרג, כן כמובן, איזה רעיון נפלא הגיתי", אמר אלוהים מרוצה
מעצמו כמו אוגר סיבירי שהצליח סוף סוף לפצח את האגוז הקשה
הזה.
"רם דרג שיטפל בבעיה, אוה איזה רעיון נפלא, זה לא ישתבש
בחיים", אמר לעצמו השטן בקול לגלגני, "לא תיהיה שום בעיה",
המשיך באותו טון רוטן: "קצת מים ויהיה טוב, וואוף וזהו! הוא אף
פעם לא מקשיב לי ה..."
"אההמממ!", השתעל אלוהים, "אמרת משהו מר ש?", (המילה שטן נאסרה
לשימוש על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו, והוחזרה מיד בתוספת של
איזו קללה מגפה או גידוף מרושע למדי, לכשזה מעד ונפל לתוככי
הארץ שמתחת.)
"לא, שום דבר", אמר השטן בקול חלוש.
"לא?! כי אני כמעט מוכן להשבע באלוהים (לעצמו: אוי זה אני...
אמממ לא טוב, לזכור ולרשום לא להשתמש בזה שוב) ששמעתי אותך
אומר דבר מה שאולי הנכבדים שהצתופפו פה היו מעונינים לשמוע".
"לא כלום, שפתי נשארו נצורות כל הזמן", אמר השטן רק שהפעם בקול
בריא וצלול שהדהד למרחקים בהיכלי עליון.
"אתה בטוח?!"
"בהחלט".
"מוכן להתערב על זה?", שאל אלוהים.
"כמו בפעם הקודמת?"
אלוהים נראה מסמיק במקצת. "איזו פעם?"
"ציטוט: היא לא תאכל מהתפוח... אין מצב... היא הבטיחה לי",
המשיך המקטרג הראשי בחיקוי לא רע בכלל של ה'.
שקט הסתרר בהיכל, אלוהים חשב.
"טוב, שכח מזה, ובכן", אלוהים הגיע לתובנה כלשהי ולקח לעצמו
אתנחתא קלה לסדר אותה בסדר הגיוני שאכן תתקבל כתובנה ולא עוד
כדור כחול מלא בבני אדם. "אממ, כן, החלטתי, זה מה שנעשה. נשלח
לשם מישהו של אוריאל". ובזה נחתמה הישיבה, אלוהים נשם לרווחה
וחזר לעיסוקיו, אלה שבאמת ענינו אותו, צביעת גוגואים שמימים
בצבעי שמים או אבן בזלת וולקנית או סתם ירוק צעקני (מבחינתו
היה זה הינו אך).

בינתיים אי שם התעורר לו צפרדי, ירקרק מתמיד, יורק החוצה כמות
מים שהייתה מספיקה לעשור שלם לכנרת ועדיין היה נשאר עודף.
הוא היה יצור די גדול (יחסית לצפרדע כמובן). מוארך משהו. רגליו
האחוריות התיישרו מאז השחיה הקצרה שהחליט לעשות לפנות בוקר
ארבעים יום קודם לכן. גבו נמתח והתישר גם כן והוא נראה ממש כמו
גמד סומלי שלא אכל ארבעים יום (ולילה יש לציין). רק שהוא היה
ירוק. לנגד עיניו ניגלו גרגרי חול זהובים מהם הסתרעו הלאה
מדרגות עצומות מידה משיש לבן מלוטש ומבריק להפליא לצידם עמודי
אבן ענקים מגולפים בקישוטי פרחים ססגונים משובצים אבני אודם
נוצצות. המדרגות הובילו אל פתח רחב מימדים, אחריהם הסתרר
חושך.
לצידו הבחין לפתע באדם. טוב זה לא בדיוק התיאור המדויק שהיה
מתאים לתיוג "אדם". למעשה לאדם יש שלד רגיל ופשוט מכוסה בשר
עור גידים וכל הסיפור, לו לא היה את זה, מה גם שלאדם הממוצע
אין שמונה רגלים. אבל הוא היה די שחור, שחור פחם נפט שכזה.
מרפי העכביש עמד זה עתה לסעוד את ליבו בזבוב מעודן שנפל ברשתו
בשבוע שעבר. "סעודת מלכים", חשב לעצמו כשהשחיז ארבעה סכינים זה
כנגד זה. ארבעת המזלגות חיכו בסבלנות לתורם, הם היו מבריקים
מתמיד וציפו בכיליון עינים שלא היו להם למלא את יעודם ולהינעץ
בבשר הרך אך משובח של הזבוב. מרפי הקפיד תמיד לשמור על כלי
הכסף שעברו בירושה מדור לדור מצוחצחים ומבריקים ללא רבב, והוא
אהב לאכול זבובים ושפריריות ונמלים ובעצם כל דבר שזז והוא
הצליח לשים עליו את שמונת רגליו.
שום דבר שבעולם לא הכין אותו לנכשול שעמד להכות בו שניות
ספורות אחר-כך.
"מה, מי אכל את הזבוב שלי?", הוא מלמל תוך כדי שפיכת בני מעיו
שהכילו בעיקר מים. ראיתו המטושטשת החלה להתמקד על פרצוף ירוק
בעל פה גדול למדי שבהה בו בהשתוממות. לרגע חשב מרפי שהוא מת
והגיע להשפט בפני עכבישיוס סנטוס שוחט הזבובים מכה הנמלים
משמיד התולעים מגן גזע העכבישים באשר הם ללא הבדלי דת גזע מין
צבע ומספר רגלים-אל העכבישים בכבודו ובעצמו, רק שאף אחד לא אמר
שיש לו פה גדול ורק שתי רגלים ועוד שתי ידים ושהוא ירוק, למעשה
אף אחד מעולם לא אמר לו שהאל בכבודו ובעצמו היה צפרדע.
"צפרדע?", הוא תהה בליבו.
"צפרדע?!", עתה חדר עליו מעט חשש.
"צ-פ-ר-ד-ע!!!", ועתה הוא היה שרוי בפאניקה מוחלטת ובלתי ניתנת
לשליטה, "צ-פ-ר-ד-ע!!!", זעק מרפי מרים את כל שמונת רגליו לנוס
על נפשו. הוא נחל כישלון חרוץ והתרסק כשפניו נקברות בין גרגרי
החול הזהוב. צפרדי המשיך לבהות בו וחיכה להתפתחות.
מרפי ניסה לקום בשנית ורק אז הבחין שיש לו רגלים אחוריות.
כלומר תמיד היו לו רגלים אחוריות בנוסף לאמצעיות הקדמיות ועוד
איזה שתיים שעדין לא מצא להם איזשהו מיקום קבוע ספציפי ומתקבל
על הדעת, רק שהפעם בום! רק שתיים, אחוריות וזהו קפוט פיניטו.
שאר השש המירו את עצמן לדבר השנוא הנלוז השפל ודוחה ביותר,
ידיים.
"מה אני אעשה עכשיו?", זעק מרפי כלפי השמים מרים את ששת ידיו
אלעל בתחנונים לגואל. אך הוא איחר לבוא... אתם יודעים עם כל
הבירוקרטיה אי שם למעלה...
קרן שמש מתוקה יצאה שמונה שניות קודם לכן, וברגעים אלה ממש
עמדה לפגוע במרפי. נורה הופיעה מעליו, עם חוט עור שזור וכדור
עץ מצוחצח בקצהו. הוא ראה את הכדור, והכדור ראה את מרפי. הם
התיידדו ניהלו שיחת נפש מעמיקה ואז הוא משך בו. הפלא ופלא,
הנורה באמת נדלקה.
"אני יכול ללכת על שתי רגליים", צעק מרפי בהתרגשות, "ולעשות מה
שבא לי בשאר השש! הללויה!"
"כל הכבוד לך...", אמר צפרדי בקול של מישהו שראה משוגע האומר
היי, אני פה איזה כיף לכ-ו-ל-ם!!!
מרפי הישיר מבטו מהשמש אל הצפרדן. "צפרדע! אאההה! צפרדע!", שוב
כשלו רגליו והוא התרסק הישר אל תוך החול הרך.
"יופי לי", המשיך צפרדי, "עכביש פסיכופט עם פיצול אישיות".
" אני דווקא לא פסיכופט", נשמע קולו העמום של מרפי מבעד לחול
התקוע עד חצי הדרך במעלה גרונו.
"אני דווקא בריא לחלוטין, מבולבל מעט אך שפוי, בלי ספק", אמר
בקול ברור יותר אחרי ששלף את פרצופו מהחול, "אתה לא מתכוון
לאכול אותי או משהו כזה, נכון?", שאל בקול מתחנן.
"לא, לא נראה לי בכל מקרה, לא היום בכל אופן...אולי מחר", השיב
לו צפרדי.
"הוואאא!", עיניו של מרפי התמלאו בעטה ופחד עז שלא ראו מעודן.
"נו בצחוק", המשיך צפרדי, "על איזה עכביש חסר חוש הומור
נפלתי".
"על אחד שסבי סבתו נאכל על ידי צפרדע", השיב מרפי, רגוע מעט
יותר.
"ובכן אני הוא צפרדי", אמר והושיט יד חברית לכיוונו, "בשינוי
קל מהפעם הקודמת שאני זוכר את עצמי, אך עדין אני".
מרפי מיהר ללחוץ אותה, עם כל ששת ידיו שנראה שסוף סוף מצא להן
תכלית. "אני מרפי, עכביש, עד לא מזמן, נעים מאוד".
"כן, ובכן איפה אנחנו מרפי מחמדי, יש לך מושג?", שאל והביט
מסביב.
"לא! ולך?!"
"כנראה שלא, אם אני שואל אותך!"
"תראה...", ניסה מרפי לחלץ את עצמו מהמבוכה הקטנה אליה נקלע
ופלט עוד שלולית מים מגרונו.
"אין צורך, אני מבין..זה בסדר. הרבה מים עברו מאז..." קטע אותו
צפרדי.
לאחר שהות קצרה בחוף עזרו אומץ והחליטו לעלות במדרגות, מולם
התנשאו שני פסלים אדירים, שומרי ההיכל הכבירים מימי קדם.
חרבותיהם החדות עצומות המימדים נעוצות בקרקע בין רגליהם, ידיהם
מכוסות כסכסי הפלדה נחות על הידית המוזהבת. כסדות מפוארות
מקשטות את ראשיהם ומטילות מורא בכל הנקרה בדרכם.
"הם לא חיים, נכון?", הזדנב מרפי מאחורי צפרדי, מציץ מדי פעם
בפסלים שמע זזו מעט מאז הפעם האחרונה שהציץ בהם. הם לא זזו.
"לא, הם די דוממים. כמו בפעם הקודמת, ולפניה, ולפני לפניה,
ולפני לפני לפניה!", הרגיע אותו צפרדי.
שניהם נעמדו דום מול האולם הענק השרוי בעלתה שנפרס בפניהם,
דיבורם נעתק מפיהם, סוף סוף.
לא היו שלושה?! כי אני די בטוח שאמרתי שהיו שלושה, זה מעין חוק
כזה כמו בצבא כל דבר בשלשות, ואני ממש משוכנע שהיו אלה שלושה.
חכו שניה אני אלך לבדוק זאת.
-דקת המתנה-
כן, הם היו שלושה. והשלישי זה עתה נחת (תרתי משמע) לחוף
המבטחים, מתייבש לו בשמש ומנקה את כנפיו הזעירים, מביט ב-732
(שתיים נעקרו במבול ועוד שלוש היו עיוורות מלכתחילה ושבע
האחרונות היו חסרות בכלל מלידה) מתוך 745 עיניו על סביבתו
היבשה החדשה. הוא זינק מעלה והיגיע לגבהים חדשים שלא ראו כנפיו
מעולם, כך חשב לפחות. אחר כך הוא עלה עוד 10 סנטימטרים, אחריהם
עוד 10 ועוד 10 ועוד 10 וכך הלאה עד שהגיע לגובה מכובד באמת
(טוב, לא אשקר לכם גם זה היה גובה עלוב למדי... אך בכל זאת
שיפור), הוא המשיך במעופו עד שהבחין בשתי דמויות קפואות עומדות
מול משהו חשוך מרובע וגדול.
"נראה מעניין, בואו נבדוק את זה", זימזם לעצמו היצור היחיד
שהיה אז על האדמות שכן סבל מסכיזופרניה.
"כן, בוא נעוף לשם", זימזמה האישיות השניה שלו.
"אולי הם לא התקלחו הרבה זמן-אאמממ אאמממ, סעודה אמיתית!",
הוסיפה השלישית.
"נקווה בהחלט", הסכימו השתיים הראשונות.
שלושתם ביחד כלואים בגוף אחד התקרבו אל הגוף הירוק מבין השניים
והתיישבו על כתפו השמאלית.
יד ירוקה ענקית, ימנית דרך אגב, התרוממה אט אט באוויר ועטתה על
המציאה.
"פלאק!"
הזבוב נמאך לעיסת זבוב אדמדמה אפורה ודביקה במיוחד. נראה היה
שהסכיזופרניה סיימה את תפקידה בעולם זה, אך אל דאגה, היא עוד
תשוב. יש לה עוד יותר מדי מלכים מצביאי מלחמה קיסרים וראשי
ממשלה למשול בהם.
וכך הם נשארו שניים.
"הזבוב הארור הזה!", רטן צפרדי (כולה שליש מאוכלוסיית הפלנטה,
אם להתאלם לשניה קלה מנוח וחבר מרעיו).
מעליהם הופיע אור בוהק וחזק שהלך והתקרב אליהם, אחריו לא איחר
לבוא רעם חזק (משהו דמוי מנוע סילון). החפץ הבוער שעת פנימה
לתוך האולם והתרסק ברעש גדול, תוך כדי שהוא הורס את ריצפת
הפסיפס המרשימה ביותר שנוצרה על ידי גורם אנושי כלשהו אי פעם.
מכסה שקוף (עכשיו כבר לא) נפתח, וממנו יצא בחור די חיוור, בהיר
מאוד, לבן למעשה מכוסה בכתמים שחורים כמו פחם או משהו שרוף.
"הבלמים הארורים האלה, בני זונות! ביקשתי מהם אלף פעם לתקן
אותם , אך הטכנאים המזדיינים האלה רק רובצים על התחת השמן
והמלוקק שלהם ולא עושים כלום, זונות מזורגגים..." הוא היה
ממשיך לנהל שיחה קולחת ומרתקת זו עוד הרבה זמן לולא היה מבחין
בשני היצורים בהם נשלח "לטפל" שהסתכלו עליו זה זמן מה תוך כדי
עיוות חוזר ונשנה של פרצופם בהבעה מתחלפת מ- "מה לעזאזל אנו
צריכים לעשות?!" ל- "אוי אלוהים למה זה קורה דווקא לנו?!", הם
לא ידעו מה עלה בגורלם של האחרים תושבי, סליחה-תושבים לשעבר של
כדור הארץ.
"אה, סליחה. אני אציג את עצמי", אמר הדוד הלבנבן תוך כדי שהוא
שולף ממחטה מקופלת להפליא מכיס מה שזה לא יהיה שהיה עליו
(ארכאולוגים מודרנים טוענים שזו הייתה סוג של חצאית סקוטית
עתיקה, רק בלי הקפלים המשבצות וצמר הכבשים הסקוטיות והיא הייתה
גדולה מאוד וכיסתה את כל גופו-רואים את הדימיון) ומנקה
ביסודיות את כתמי הפחם עד ששב וחזר להיות לבן וזוהר כמו מלאך.
"ובכן אני הוא קרניאל", לימים הוא יהיה ידוע בשם פחות מעודד,
"סגן תת העוזר למשנה מדרגה שביעית של מזכיר היועץ המקומי
למועצה האיזורית של חבל הארץ השמימי תחת השגחתו של תת הסגן
משנה למזכיר שתחת חסות..." זה נמשך הרבה זמן-מנענו זאת מכם,
"...של עוזרו הישיר של המלאך אוריאל", סיים לבסוף קרניאל.
"אז אתה מלאך או לא?", שאל צפרדי.
"אהה, תראו..."
"כן או לא?!, זה לא כל כך קשה!!!"
"משהו כזה" השיב קרניאל שניכר בו שהוא התרגז מעט, לווא דווקא
על השואל או שאלתו אלא יותר על התשובה והאחראיים לכך שם למעלה.
הוא לא זכה לקידום, למרות שהיה אחד הוותיקים בעסק והיה חרוץ
ויסודי מבצע כל דבר שהוטל עליו בלי שאלות וביעילות מירבית ואף
מפחידה לפעמים. הוא חשב שכבר הגיע הזמן לקידומו, הממונים עליו
סברו אחרת.
"עדין לא, עוד מעט", אמר בכיבוש יצרים עילאי שלא להתפרץ בצעקות
רמות.
"נראה שזה עומד להיות הרבה מהמעט הזה, הרבה מאוד", אמר צפרדי.
"הבני זונות האלה אמא שלהם...", רטן קרניאל בשקט אך מספיק חזק
שכל הנוכחים ישמעו.
"אתה לא מתכוון לאכול אותנו, נכון?", שאל מרפי.
"לא הוא / אני לא!!!, ענו יחדיו במקהלה קרניאל וצפרדי.
"פוווהה!", אוושת רווחה בקעה ממעמקי גרונו של מרפי שחש הקלה.
"ובכן מה נעשה בכם?", שאל קרניאל כבאופן פילוסופי היפוטטי.
"מה אתה אמור לעשות בנו?", שאל הצפרדן.
"לטפל בכם", השיב בקול שאינו משתמע לשתי פנים.
"כשאתה אומר לטפל אתה מתכוון ל... לטפל?", שאל מרפי ובלע את
רוקו תוך כדי שהוא מעביר אצבע חדה על גרונו.
" אני לא סגור על זה במיוחד, הם לא היו פרטניים יותר מדי".
"אז מה הם אמרו לעשות בנו?!"
"פשוט לטפל", השיב קרניאל בקול מיואש.

באותו רגע ממש התיישבה לה יונה על כתפו של נוח ובפיה עלה של
זית, הסדר האלוהי שב על כנו, וכדור הארץ שקט למספר אלפי שנים.
הימים עברו ולא נשמע דבר מקרניאל והאחרים ונראה שאף אחד לא
התעניין יותר מדי בשלומם. למען האמת הם די פרחו מזיכרונה של
ההשגחה האלוהית, כולם שכחו מקיומם, כולם מלבד אחד.
"ידעתי שזה מה שיקרה", אמר השטן לעצמו בעוד אחת מאותן שיחות עם
עצמו, הוא די התרגל אליהן מאז שנזרק בקול גדול מהשמיים. "דמות
רמת דרג, כן בטח. הם לא זוכרים את מי שלחו לאן ולמה בכלל. הם
בטח לא זוכרים שהם שלחו מישהו בכלל, נבלים מחורבנים. אך איזה
מזל יש לי, הם עוד יצטערו שלא שמעו בקולי", צחוג ענוג ומתוק
כמעט כמו של תינוק, אומנם מרושע אמיתי אך עדין חמוד בקע מגרונו
כשעשה את דרכו במעלה מדרגות השיש הלבן.
לאחר שנשלח לגלות ותר את הארץ לכל אורכה ורוחבה, תיפס על ההרים
הגבוהים ביותר וירד למעמקים העמוקים ביותר הגיע הוא באמת
ובתמים לקצה קודקודו של העולם, ראשו של מגדל בבל.
אין אנו חכמים ונבונים, ודרכי האל נסתרות הן, גם כנראה מפניו
עצמו, דבר הוביל לדבר וגאולתו של נסיך האופל באה משם. אתם
יכולים בוודאי לתאר לעצמכם את זדוניותה של תוכנית שנרקמת במשך
אלפי שנים של שיכחה בדידות רחמים עצמיים ורטינה בלתי פוסקת,
בלתי נסלחת שהופכת לשנאה תהומית כלפי מעסיקים, כבר לשעבר
כנראה.

"אז מה עושים עכשיו?", שאל מרפי בציפיה למשהו טוב שלא יכיל את
המילה לאכול או כל דבר דומה שיביא לאכילתו המצערת.
"ובכן נראה", קרניאל חשב שניה. אחר כך חשב עוד קצת.
לבסוף פצה את פיו "תגידו ת'ם לא אמורים להיות שלושה?"
"שלושה?!", משכו בכתפיהם מרפי והצפרדע.
"אהה...", נזכר לפתע צפרדי בעובדה חשובה, הוא הרים את ידו
הימנית שם נחה לה גופתו המחוצה הלכה למעשה של צ'ארלי הזבוב,
וחיוך רחב מלא שימחה מרוח על פניו המעוכים.
"אתה מתכוון אליו?!"

   03.12.05