אני כותבת לך שורות אלה בתקווה שיהיה לך מספיק זמן פנוי לקרוא
אותן.

אל תלך!! עדיין לא.
אני יודעת שבסופו של דבר תעזוב, אבל בינתיים אני רוצה עוד כמה
רגעים איתך.
כמו הרגעים האלה בבוקר, מתחת לשמיכת פוך, שאני מקציבה לעצמי כל
יום ויום.
אז מה, אולי אין לי כוח רצון חזק... אבל היה לי אותך וזה הספיק
לי.
למרות שכל דקה, כל רגע פחדתי שפתאום תתפוגג באוויר, תיעלם.
והנה זה קורה.
ידעתי, ידעתי תמיד שהיום הזה יגיע בסופו של דבר.

אז אני מבקשת, שוב... כמו שביקשתי לפני שנה ושנתיים.
אני מבקשת עוד יום מזמנך. עוד ליטוף עדין שלך על גבי הפנים
שלי.
עוד חיוך אחרון שאתה מעורר על פניי.
אני רוצה לחוות עוד פעם את ליבי השבור מתמלא בשמחה.
ואז תלך... אם אתה תחליט שלא תרצה לחזור - זה בסדר.
אני אתרגל לחיות בלעדיך.
אמרת שבמקומך תבוא אהבה. אבל איך זה אפשרי אם אתה לא לצידי,
כאן?

אתה חייב ללכת למישהי אחרת, אני יודעת.
היא כנראה זקוקה לך יותר ממני.
אבל עדיין:

אולי תשאר, האושר שלי?!?