יפה לך ככה. לענוד תכונות אומניפוטנטיות אלו, כמולי.
כגבעול קמל, צמא לאורה החיוור של השמש, המכות אחוזות טרוף,
עיוורון קל ונשימות חלושות של רוח המתיימרת להיות סתווית,
התיימרותך שלך, גם היא - חשוכת מרפא. מן החלון הושטתי ידי,
מנסה להצילך ממחלה קשה זו, שאף אצבע או חלקיק אצבעו של אל,
שוכנת בה. נמשכה ידי במאמץ רב, אך ללא הועיל. טבעת עמוקות
בחשוך מרפא זה, לא עשיתי דבר, חוץ מלנתץ שלא בכוונה את אדנית
הערוגות שהייתה על אדן החלון האפרורי שלך.
...אז קנאתי, ותמיד אקנא, בכוח המסתורי שרכשת לך בעת נפילתך.
בחוסר הידיעה שנתלווה לשמך, בחולי, בחיוורון, בחוסר האונים,
בתום, בהירואיות. בכל אלו נתקנאתי. כי להם אני מבכה, ואותם אני
מעריצה בעיניים נוצצות, כי הן עושות אותך יפה יותר. יותר ממה
שהיית.
על כך אשנא אותך, וכמו ילדה קטנה המקנאה באחיה הנערץ, עשיתי
הכל כדי שישכחוך, ושינאוך. ולא קיבלתי מנוח או שלווה.
כשיום מותך יגיע ולא יאחר לבוא, אבטיח לך אהבה מוחלטת ונצחית.
שתשמור על שלמותך לעד.

לא אשוב לאותם שדות מוכי אימה,
לצבע הארגמן הבוהק בדרך השתקפותו בתוך עיניי ומסתלסל במתיקות
בין מרחבי הירוק העצום הזה.

עד שלא יחדל לו רחש הצרצרים המטריד אדם במנוחתו, עת ליל.


26.10.05