אני אוהב לשתוק, בעודי מתבונן בך ומקשיב לנשימותייך הסדורות.
שאיפה חרישית ונשיפה, ושוב, וחוזר חלילה, כשעל שפתייך חיוך
שרק יודעי דבר מבינים את משמעותו. הסומק הפרוס על לחייך
מחליף אט אט את צבעו לגוון הטבעי, השינה מעמיקה. שקט ענוג.
למען האמת, התלבטתי אם להתחיל כך את המאסה הקצרה הזו,
או באופן שונה, נניח בצורה שכזו: אני אוהב לשתוק. לשתוק
ולחשוב.
להרהר במאורעות התקופה האחרונה, לנתח מילים שנאמרו, וכאלה
שלא נאמרו. להקשיב לעצמי ולנסות להבין. לא שיש הרבה מה להבין.
קראתי לפני כמה דקות תקציר מרתק של אחד מרבי המכר הנוכחיים,
סיפור על לוחמים בלבנון, האחווה ששררה ביניהם וצער האבדן, עם
כל מטען צד שגבה את המחיר. המנהגים שסיגלו לעצמם, להתגבר על
הפחד הקיומי במוצב. מילים שלא רק מנסות לגעת, אלא עושות זאת.
כשם שהתיאבון בא עם האוכל, כך הרצון, או אולי הצורך לכתוב,
לא ברור לי עצמי, אם אני משתף אותך במחשבותיי, או כותב ביני
לביני.
שבת, בוקר חורפי אחרי לילה גשום. היום כמעט כולו לפניי וזמני
אינו דוחק.
מלחמה פנימית קצרה הסתיימה בניצחונה של סיגריה כבויה בזווית
פי.
אמתין קמעה, כלום לא בוער. משחק המילים טוען במחשבתי חיוך
זחוח.
דממה של סוף שבוע בעיר שינה. ממרחק, צליל פעימות רדיו, המבשר
על
עוד מהדורת חדשות מסיט אותי לעבר המציאות מחוץ לדף.