ערפילי החורף מאימים לכסות את שדות רגשותיי
אותם שדות שזרעתי בתחילתו של הקיץ,
ועכשיו אני מאבד אם תחילתו של החורף.
ואני יושב בקצה ההר,
בקצה הצוק המשקיף על העמק.
ומביט בערפילים ובגלישתם במורדות העמק,
ומכסים את פרחי הרגשות.
ופרחי הרגשות הפרחים שלי שרק עכשיו למדתי לזרוע,
משקפים את גופי ואת נפשי.
טובעים בערפילים הבאים כגלים, כגלי הים.
ואני מביט בנפשי המתכסה המאבדת את עצמי
ואני מאבד את עצמי מאבד את רגשותיי,
את האושר שמעולם לא ידעתי ועכשיו אני חווה בו לראשונה.
את העצבות שתמיד ידעה להביט ברגשותיי ולדעת מי אני.
את הבדידות שתמיד הייתה מנת חלקי והייתה כל עולמי.
את האהבה שמעולם לא ידעתי כמלה למגעו של החורף.
ואני מביט בערפילים הממלאים את העמק,
ממלאים את נפשי וגופי
ואני טובע בערפילים.