[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני עומדת בעמדה מוזרה ולכאורה קצת "מנופצת", בגג הבניין, צופה
בגברים הפלשתינאים הנוהרים בקבוצות וביחידים לעבר אותם משרדים
בהם אולי יקבלו אישורים לכניסה או שהייה בתוך תוכה של מדינת
ישראל, מעבר לקו הירוק, תוהה אם בין אותם אנשים שחלקם נראים
מסכנים כל כך עומד אותו אחד שיהיה אחראי חלקית לפחות, לפיגוע
הבא, או הקודם, או איזשהו פיגוע. במקביל כועסת על עצמי על אותן
מחשבות. לא יפה. הם בסך הכל אנשים תמימים שנאבקים על זכויותיהם
ומנסים להעניק למשפחותיהם חיים פחות או יותר נורמאליים. או
שלא?
בעוד אותן מחשבות מתרוצצות במוח הזה שלי, שחייב לנתח כל שטות,
הם מתחילים להרעיש, אני מתעלמת. שוכחת לרגע מהעובדה שאני זו
שאמורה לשמור שלא יעשו שטויות, להרגיע אותם. הם מרגיזים. אדם
מבוגר בחליפה מהודרת יחסית נוגע בשער. אני מתרגזת אבל מעבירה
את זה בשתיקה. מחזירה את עצמי לרגע שבועיים אחורה, לחברון,
מזכירה לעצמי כמה מפוחדים הם היו, כמה צייתנים, לא העזו
להתמרד, להתנגד, צייתו לכל הוראה, גמגמו... יכול להיות שהכל
הצגה? שהם מנסים לגרום לנו לרחם עליהם?
איש כבן 50 מהעומדים בתור קוטע את מחשבתיי. "נו, יאללה! כמה
מחכה?" הוא צועק לעברי, כועס. "כמה שצריך" אני עונה לו. "ואם
תעשה רעש תחכה שם עוד הרבה" אני מוסיפה. רובם נכנסים, אחרי
תחקיר קצר, ביניהם זקן עיוור, עם משקפי שמש כהות ומקל. כולם
ממשיכים בתור ואילו העיוור יוצא לזרוק את הסיגריה ומוצא את
עצמו שוב מחוץ לשערים שרק עבר. אין אדם שיוכל להעבירו. הוא
מתהלך הלוך ושוב בחוסר סבלנות, נוגע בשער המסתובב, מנסה
להזיזו. אני מסבירה לו בסבלנות מלמעלה שיעזוב, זה נעול, יבואו
להעביר אותו. ושוב אני מוצאת אותו מנסה להזיז את השער. ושוב
אני מבקשת שיעזוב. בכעס הוא מתרחק מהשער. אני עוזבת את המקום
וחוזרת, ומוצאת את הזקן העיוור מנענע את השער. "מה אמרתי לך?
לעזוב, נכון? זוז כבר אחורה ואל תעצבן אותי!" הזקן זז אחורה
במרמור. "יופי! ככה. תעמוד שם ואל תתקרב" אני צועקת אליו.
"ככה... ככה... בפינה..." מסנן הזקן לעברי. ואני מתמלאת רגשי
אשם ורחמים גם יחד, ומאידך אני כועסת על אותו זקן על שעורר בי
אותן רגשות. אני מנסה להבין את עצמי, להבין את המערכת... מנסה
לחשוב כיצד הייתי אמורה לנהוג, מה נכון.. מצד אחד אין בי טיפה
של ספק כשאני מכוונת נשק לעבר חקלאי תמים לכאורה שנוגע בטעות
בגדר המערכת, ובמקביל אני מתמלאת ברחמים על אותו זקן שהתבקש
בסך הכל לזוז אחורה... תוהה אם מותר לי לערב רגשות, תוהה איך
יאפשר לי המצפון למלא את תפקידי. מחפשת את ההומניות והמוסריות
ואת מקומן בתפקיד. הרי חייל הוא כלי. כלי לביצוע משימת ההגנה
על המדינה. אך ייתכן שאני מאבדת את עצמי איפושהו בדרך לביצוע
המשימה, ייתכן שאינני משתמשת נכון בכוח הניתן לי? הרי נאמר לי
בפירוש שהם חייבים לפחד. שצריך להיות קשה. הרי מולי אני רואה
קיר מלא סימנים מהיריות שנורו לעבר העמדה לפני שבוע... ובכל
זאת... אותו עיוור...
אני תוהה איך אמור חייל לדעת כיצד ומתי נכון לפעול. איך לעזאזל
מוצאים את אותו איזון, איך מוצאים מקום לאנושיות והומניות
באותה אנדרלמוסיה של שנאה וסיכון, של עויינות וניכור? איך
יודעים מתי לתת לאדם שבנו לפעול, ומתי לפעול כחיילים שממלאים
פקודות מפקדיהם. כשיש מבוקשים, חשודים, או סתם צעירים
שמתפרעים, המצב ברור. יש טובים ורעים. יש פעולה נכונה ויש את
זו שאינה נכונה. אבל כשאתה, ילד בן 18, עומד מול חבורה של
אזרחים שחלקם מסכנים ותמימים וחלקם חברים בארגוני טרור שונים -
מרצון או מכפייה, אין נכון ולא נכון, אפילו מה מותר ומה אסור
לא ברור במיוחד. כאן אתה אמור להפעיל שיקול דעת, וטעויות
עלולות לעלות לך ביוקר.
במצבים כאלה אני מזכירה לעצמי למה התגייסתי להיות לוחמת
מלכתחילה, מזכירה לעצמי מה חשוב, מה המטרה בסופו של דבר, מסרבת
להכנע לרגש ולרחמים, אך מאידך  מנסה לרסן את הכוח והעליונות
שיש לי, או לנו, עליהם.
אדם הוא איננו מכונה. וחייל, לפני היותו חייל, הוא אדם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בת שעוברת טסט
ראשון זה תלוי
באיזה מוט
הילוכים היא
שיחקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/2/06 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאמינה בתמימות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה