למה דברים קורים כמו שהם קורים?
שוליים מתמוטטים, ואנחנו ממשיכים ללכת.
ואין נחמה.
שמש נדלקת, שמש נכבית,
ועדיין בשולי הדרך, שאריות על גבי שאריות.
ומה אנחנו השארנו?
איבר לתרומה לאיזה נפגע בתאונה?
חרטא ברטא.
איך בכלל בנינו את המעצור של הדמעות?
מיום ליום חיסון הופך למחלה עצמה,
אפרוריות שלקחה ת'תמימות של סבא - היא בלב שלי היום,
והפחד והחולשה, והפחד מהחולשה... כולם אותו ילד חנוק עוד מאז,
וגם לפני.
ורבאק, למה הדרך ממשיכה, וקיפודים שמוטלים בצד, בשבילם הדרך
התפקעה?!
קיפודים...
למה לא לתת להנות מהספק למי שכן מגיע?
ואם לא מגיע,
אז למה בכזאת צורה?
ולמה זה אני שמסתכל ולא מבין בסוף -
למה דברים קורים כמו שהם קורים?
ולמה הצבע האפור שמכסה...?
קיפודים שמוטלים בצד דרכי. זה חורק מדי, ואין זה מקומי, ואני
חורג מנעלי, אך צר לי על הצורה.
קיפודים שמוטלים בצד הדרך, אזיל לזכרונכם ולכבודכם דמעה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.