מרחוק, ערבה אין סופית. כתמים של חום, צהוב, שחור, אדום,
מתחברים עם קו כחול אחיד, אי שם הרחק באופק.
פה ושם, כתם ירוק יתום בשממה הצחיחה שמסביב.
קרוב יותר, אורחת גמלים. שורה של נקודות צהובות, לבנות, נעות
באיטיות מרדימה, משקפות קונטרסט חיוני למוות השקט מסביב. תווים
נוספים בקונצרט דומם של כמה דקלים גלמודים.
קרוב, אני עוצם עניים. הרוח החמה, החומה, מסיעה אתה נחשול אחר
נחשול של גרגרי חול ואבק, המתעקשים דווקא לבקר ולהשתכן בעניי
האדומות.
אוכף הגמל, עשוי חבל גס ארוג, משפשף את אחורי פעם אחר פעם,
נראה כאילו עדיף לי כבר אם אלך ברגל.
שמש חמה במרכז השמיים. עוצרים ומקימים מחנה, את שעות הלילה
הקרות מבלים בהליכה, את השעות החמות בצהרים עדיף לבלות תחת צל
יריעת עור בדואית התלויה מדבשתו של גמל.
הרוח ויריעת העור שלי פותחות במחול, משליכות גרגרים לכל עבר,
משמיעות תיפוף מהיר ומשתנה. שתי יתדות מכבות את השמחה. הגמל
פולט נחירה ומתיישב, חוסם את הרוח ומחסל את הריקוד סופית.
אני מנער מאוכף החבלים הגס את האבק שהצטבר בו במהלך הלילה
והבוקר, בעצם מפנה מקום נוסף לאבק שיגיע להשתכן שם מחר. או
שאולי היה זה אתמול?
אני עוצם את עיני בכדי למנוע מהדמעות היקרות לנזול ולהתנדף
ברוח. כל טיפה חשובה, הבאר הבאה עוד רחוקה. רחוקה מאוד.
נראה כאילו נולדתי למדבר, כל זיכרונותיי מהימים שליפני היציאה
למסע אבדו. כך גם אבדו להן תחושות הזמן והכוון שלי.
האם באמת נולדתי פה?
זיכרון עמום של אישה ושער שחור, של נשיקה. של ריצה בשדות
ירוקים בין שבלים שורטות ברכיים וקוצי בר. זה הכל.
'במדבר לא נולדים, מתים במדבר.' כך לפחות אמר לי עזיז, האיש
שרכב אחרי בשיירה, שניה לפני שקפץ מאחד הצוקים שנקרו בדרכנו.
קורא תגר על הרוחות השורקות בסלעים נפל דומם אל מותו. גם
הסלעים מתים בסוף.
הבדואים פשטו על הגופה שמצאנו למרגלות הצוק. אני לקחתי שני
דברים.
טבעת זהב וחיוך.
את הטבעת ענדתי על הקמיצה, את החיוך הסתרתי בכים השמלה שלבשתי.
היה זה אוצר יקר ערך, יקר יותר מאבן הספיר שהחליפה את עינו
הימנית, זכר למלחמה נשכחת.
סיימתי לאבק את האוכף.
קרן שמש חודרת דרך אחד החורים ביריעת העור, פוגעת באבן שבטבעת.
האור מתפזר ומתחלק לצהוב אדום וכחול.
היריעה מתנפנפת קלות מליטופי הרוח, האיש שמתחתיה נרדם. הגמל
משמיע נחירת ערנות אחרונה ושוקע בשינה גם כן.
שמש כתומה שוקעת, נכנעת לרוחות המאובקות ונעלמת בטרם עת.
אי שם בלב מדבר נעלם מנערים כמה אנשים קורי שינה מעניהם
ומתכוננים ללילה מפרך.
במקום אחר, רחוק משם, תינוק וינאי מתעורר בבכי בקריאה לשדי
אמו.

קר,
נשיפות הגמלים נראות כקיטור הנפלט מפי דרקון ממהר, חרחור בלוע
נשלח מדי פעם אל השקט שמסביב. צעדי דריכה ממלאים את הלילה,
אבנים מתהפכות שיחי זוגן ושכרון מדברי נרמסים תחת רגלי הגמלים,
בדרכם למפגש נוסף עם שמש הצהרים והמנוחה.
נותרנו עשרים. כשהתחלנו במסע היו רבים יותר. איש אינו יודע לאן
נעלמו או כיצד.
"התחלנו עשרים." אמר לי מנהיג השיירה.
"ועזיז ?"
"עזיז ?" שאל אותי בפליאה. "מעולם לא רכב אתנו עזיז."
"פטה מורגנה." שמעתי אותו ממלמל לעצמו, בעוד אני הולך בחזרה
לחיק הגמל האהוב שלי, מוגן מפני הרוחות והאבק, הטירוף והשכחה.
קרן אור שפוגעת באבן שבטבעת שלי מתפזרת על יריעת העור ומתחלקת
לאדום וכחול.
'תמיד היו שני צבעים' אמרתי לעצמי, מנסה להיזכר איך הגיעה
הטבעת לידי.
עיניו נעצמות, ידו, מקושטת בטבעת זהב עתיקה, נשמטת ונקברת
בחול. שלטון שינה אוטוקרטי כובש את ממלכתו.
רוח חמה עמוסה לעייפה מטילה אבק וחול על המחנה, מוחקת את עקבות
הלילה הקודם, מוחקת כל רצון בשיבה חזרה וממשיכה הלאה, חוזרת
טעונה במטען שכחה נוסף.
אורחת גמלים הולכת בערבות במדבר, נעה באיטית מרדימה, אחד מהם
יוצא מהשירה וניגש למוביל.
אזרתי אומץ ושאלתי אותו, "מתי נגיע ?"
"חזור למקומך בשיירה" ענה לי.
"אמור לי רק זאת, לאן הולכים ?"
"כלום אינך יודע ?" שאל אותי ראש השירה בפליאה. חזרתי למקומי.
לבסוף השיירה נעצרה.
השמש כבר הייתה גבוהה,
"בואו, נחנה כאן, אך היזהרו מהם." אמר ראש השיירה והצביע על
חבורה של שלדים שרועה במעגל לפנינו.
ישבתי ליד שלד אחד, שלד אדם, מסביבו שלד של חיה גדולה יותר.
שלד של גמל אולי.
על העצמות נראה אריג מתפורר, שאריות האוכף שעל הגמל היו
מאובקות.
הרמתי את השלד. על אצבעו הייתה טבעת זהב משובצת. לקחתי את
שאריות האריג ואת הטבעת.
הגמל היה שקוע בתרדמה, נדחפתי אל מקומי בדופן הגמל, נשען על
האוכף המאובק. קרן אור, שחדרה מבעד לעור, פגעה בטבעות ואלו
החזירו אור שהתפרס על היריעה בגוני אדום מרהיבים. לפתע נפל דבר
מה מבעד לשאריות האריג ונקבר בחול.
הטבעות היו זהות.
אבק חודר לתוך החלל הקטן ומתיישב בתוך עניי האדומות שמתחילות
לדמוע.
אני עוצם את עניי בכדי למנוע מהדמעות היקרות לנזול ולהתנדף. כל
טיפה חשובה.
הבאר הבאה עוד רחוקה, רחוקה מאוד.
נראה כאילו נולדתי במדבר, כל זיכרונותיי מהימים שליפני היציאה
למסע אבדו.
האם באמת נולדתי פה ?
' במדבר לא נולדים, מתים במדבר.' אמר לי משהוא פעם.
אינני זוכר מי זה היה.
מרחוק, מדבר. שמש שוקעת על ערבה אין סופית, כמה צבעים בגווני
אדום מתחברים באופק.
גם מקרוב לא רואים דבר.      


Israel   10-1-99