מוזיקת האסיד ג'אז הרעידה את חלונות הרכב. סט מהודר של
רמקולים, שהיו מקובעים בכל דלת ברכב, הפציצו את הנוסעים
בסולמות ואקורדים לא אנושיים.
בשלט פרסומת שהיה תלוי בחוץ הופיעה אשת חלל צבועה כסף והחזיקה
בידה חפץ שדמה לשעון.
" מ י צ ו ש י , תקשורת חללית." הבהבו המנורות שעל המסך מעל
לשלט.
עמודי חשמל עברו על פני הרכב שנסע במהירות גבוהה.
רעש המנוע הפועם בחוזקה תחת ידיו של הנהג ורעש הבאסים שהדהדו
מסביבו בכל פעם שהרכב עבר עמוד חשמל או מכונית אחרת הביאו אותו
לקתרזיס.
הוא אחז בנשק שהיה תפוס בחגורתו ומשש אותו בעדינות.
האיש שישב לצדו הרים מבין רגליו רובה ציד דו קני ודרך אותו.
"אתה מרגיש את זה, בן אדם"
"מה ?"
"אדרנלין בן אדם, אדרנלין "
הרכב חלף במהירות דרך סמטאות העיר, החנויות משני צדי הרחוב
ובכלל, כל הנשקף מהחלון, נראה כפס מטושטש וצבעוני.
הוא חזר ומיקד את עניו,
"מ י צ ו ש י , תקשורת חללית."
האישה עם השעון רדפה אחריו לכל מקום, נדמה היה לרגע כאילו הם
נוסעים במעגלים.
כל זה היה זר לו,
המוזיקה, האישה, הרגשת האקדח הצונן בין אצבעותיו.
תחושה של שכרון כוח וערפול חושים. הוא פתח את עיניו.
הזקנה לבושת הסחבות, בעלת העין הסתומה, מלמלה דבר מה.
"שטויות" חשב לעצמו.
מעשי כשפים וקשקושי זקנות. הוא דחף את ידו לכיס המקטורן ושלף
משם שני שטרות כסף.
האישה לא עזבה עדיין את ידו השניה,
"אל תתנגד, אני רואה דבר מה,"
צלילי הבאסים הדהדו שוב בראשו. . .
הוא נסחף לשניה נוספת לתוך החלום בהקיץ שחלם.
"נשק, מהירות ,מעניין. . ."אמרה הצועניה הזקנה.
הוא משך את ידו ממנה בבהלה.
"את חשת בכל אלו גם כן ?"
"כמובן בני, כמובן."
יצר הסקרנות גבר עליו, הוא זכר כי שמע פעם על חוויות מסוג זה,
אך לעולם לא חווה אותן על בשרו.
הוא הניח את השטרות על השולחן והושיט ידו בחשש לידיה הרועדות
של הזקנה.
הבזקי התמונות חזרו והבהבו בראשו. הוא הביט בצועניה, התנגד
לרגע ואז נתן לאלו לסחוף אותו אתם שוב. . .
הנוף בחוץ נראה כסרט צבעוני מטושטש.
"קח, זה יעזור לך,"
האיש הכהה עם רובה הצייד והשער הארוך הוציא מכיסו כדור ורוד.
"קח, זה ירגיע אותך קצת."
הוא לקח את הכדור, גלגל אותו על לשונו, הרגיש במעטפת הפלסטיק
שהחלה נמסה בפיו ומקבלת מרקם חלקלק. . .
הכדור החליק בקלות במורד גרונו, הדבר דמה להטלת פצצה. הוא
הרגיש במתח לקראת הפיצוץ האדיר בבטנו וגל ההדף שיבוא אחריו.
לפתע, אבד הכל את צורתו.
סופת הבאסים הצבעים והאורות סביבו התפוגגה, הוא היה במרכזו של
אולם גדול ומואר.
על הרצפה שכבו כמה אנשים, בפינת החדר עמד איש במדים וידיו
מורמות. פה ושם נראו שלוליות דם על הרצפה.
"בן זונה דפוק," צעק האיש השחום על האיש במדים.
"תגמור אותו, תגמור אותו כבר!"
הוא הרים את אקדחו ולחץ פעמיים על ההדק.
הכדורים, שפלחו את החלל בניהם, רוקנו את תכולת ראשו של השומר
על הקירות שמסביב. השומר התמוטט על הרצפה, נתזי דם עפו בקצב
הבאסים מהפתח הגדול שהשאירו שני הכדורים אחריהם.
"לעזאזל בן אדם ,
לעזאזל. . ."
הוא משך את ידו.
אגלי זעה קרה כיסו את מצחו.
התמונות היו חיות כל כך, אמיתיות כל כך.
לעולם לא נתקל בזוועה כזאת, באכזריות כזאת, בריגוש כזה.
הצועניה הזקנה הביטה בו בשקט.
"אתה מרוצה מהשגרה?"
"למה את מתכונת?" שאל בחזרה, המום עדיין מהחוויה שעברה עליו.
"גם שגרה שקטה יכולה להיות מסוכנת לבן אדם." אמרה, נאנחה ועצמה
את עניה.
הוא הוסיף שטר נוסף לשני השטרות שעל השולחן וקם משרפרף העץ
החרוט עליו ישב.
חניית הרכבים הייתה על משטח העפר הלבן שליד אוהל הקרקס.
הקדילאק המשפחתי שלו, נטול מריגושים וסכנות החזיר לו את הרגשת
הביטחון שאהב כל כך. הרחק מהחוויה בחברת הצועניה הזקנה.
הוא החל בנסיעה לעבר בית הספר בו לומד בנו, "מתיוס" חשב "ישמח
לבקר בקרקס יחד איתי". הוא התגעגע לפתע לחיבוק החם שהעניק לו
בנו היחיד בכל פעם שנפגשו, אז נזכר בכספי ועד ההורים.
"מוטב שאעצור בבנק, מתיוס ג'וניור מדבר על כך כל השבוע."
הקדילאק המשפחתית חנתה מול הפתח.
הרמן, השוער האדיב, נופף לו לשלום.
הוא שלשל את הצ'ק לתיבת ההפקדות.
"ב ו ם !" נשמע פיצוץ מאחוריו.
"ב ו ם !, ב ו ם !" נשמעו שתי יריות נוספות.
"שאף אחד לא יזוז, כולם על הרצפה!"
הרמן הספיק עוד לפגוע בידו של אחד מהשודדים החמושים שהתפרצו
לבנק.
"אמרתי על הרצפה!"
"ב ו ם !".
האיש השחום עם השער הארוך ורובה הצייד פלט כדור ישר לחזהו של
מתיוס האב.
"לעזאזל, בן אדם, לעזאזל... "
"בן זונה דפוק, " צעק השחום על הרמן. הוא אחז בידו הפצועה
והפיל את רובה הצייד על הרצפה.
"תגמור אותו. . ."
מתיוס האב הביט בגופות המרוטשות בבנק. בחלון הראווה הופיע אור
מסנוור,
זקנה צועניה עמדה שם, עין אחת שלה הייתה סתומה.
"מ י צ ו ש י , תקשורת חללית." הבהבו האורות סביבה.


Israel  8-1-99