נמאס לי להקשיב לכולם. זה כאילו שהם יודעים מתי אני הכי
מבולבלת. הכי חלשה. לכל אחד יש דעה והוא לא מפחד לחלוק אותה
איתי. בשילוב עם טיעונים משכנעים, דוגמאות ושלל הסברים.
אני כל כך עייפה, כל כך לא יודעת מה אני רוצה לעשות והם לא
עוזרים לי. אני מפחדת שמה שאחליט לבסוף, לא באמת יהיה החלטתי.

אבל איך אפשר להשתיק אותם? את אותם אנשים שכל מה שברצונם זה
שלי יהיה טוב. שאני אהיה מאושרת. שאני אקבל מה שאני רוצה.
מה בעצם אני רוצה? זאת שאלה טובה. אתם יודעים את התשובה?
אני לא חושבת שהצלחתי לנקות את הליכלוך שמסביב להחלטה הזאת.
מסביב לאותו "רצון" מדובר. יש לי כיוון וככל שהם מציפים אותי
בדעות, ככה אני רואה אותו מטושטש יותר.
עוד מעט זה ייגמר. זהו, אני החלטתי. כי גם ככה לכל החלטה שעלי
לקבל יש תוקף. אם אני אחשוב יותר מדי ואסחט אותה מכל הכיוונים
אני אפספס. מצד שני אם אתנהג בפזיזות בטח אעביר את המשך התקופה
בחרטה. זה לא בריא להתחרט. אבל אין מה לעשות. כנראה שעלי
להקשיב ללב. לשמוע את הקולות אבל לא לתת להם להיכנס. לנסות
לאהוב כאילו מעולם לא נפגעתי. עד הפעם הבאה שהנפש תישבר ואותם
הקולות פתאום לא ידעו מה להגיד.