כל יום חמישי בין 16:00 ל- 19:00
המיטה שלי לומדת להכיר אותי מקרוב
צוללת אל תוך השקט...
שוקעת בתקווה לראותך...
גם היום הגיעה השעה 19:00
וכבר עברו 4 חודשים ועדיין
למרות הכול ולפי הכללים של עצמי,
עצב קבוע מתמקם בחלל חזי
הכרית מנסה לקלף ממני חיוך,
השמיכה מנסה לפזר חום על הקור ששתלת בי.
אם היית יודע עד כמה אתה עדיין כאן
ריחך לא עוזב את כפות ידי
אילו רק יכולתי ללטף את מצחך שוב...
והכרית הגדולה מסרבת לתפוס את מקומך
מימיני התחקות גדולה אחר אושר מדומה
אלון אני מנסה לחלום עליו, אך הוא הלך
ולא יהיה עוד אתי בין סדיניי שהפכו סדיניו.
לומדת להכיר את התחושה שבלעדיו
מנסה לקבל תחושתו של אחר שנכנס אל חיי
מה יש בו באותו האלון שלא מרפה ממני
הוא הלך אך הוא פה, אולי קרוב מתמיד.
מקווה שהוא מחייך בחושבו עליי,
מרעיף מילים טובות ואף דמעה.
מה השארתי בו אף פעם לא אדע..
מקווה שהוא זוכר איך נראה חיוכי הביישן
בזמן שהוא רקד בתנועות שליטפו אותי
אני צוחקת מאושר והוא זז לו בין זרועותיי,
ומיד אחר כך אהבה.
כבר חצות נהיה מאוחר... ככה מתוך הזיה של חלום חורף על אלון
שהיה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.